האסלאם: מבוא להיסטוריה של הדת

ממן 14
1. ראשית בנושא אנו דנים בו ישנם 2 זרמים בולטים באסלאם אשר הם- הצופים (תצוף) וחכמי ההלכה הסונים., את חכמי ההלכה אנו מכירים כמי שדבק בקוראן והחדית’ והולך על פי חוקיהם ופירושיהם הקאנונים בלבד ואמונתם היא כי על ידי אורתודוכסיה ניתן להתקרב לאללה, לעומתם הצופים הם זרם מן המיסטיקה אשר מאמינים בדרך ישירה להכרת האל ולהתקשרות עימו תוך כדי שאיפה להתאחד עם האל (“איתאיחאד”) ותוך ביטול המהות העצמית שלהם וסגפנות יתרה.
דרך האמונה של שנתי הזרמים שונה ולכן נוצרו חילוקי דעות וסכסוכים על רקע ה”ידיעה האינטימית” של המאמין, “האהבה הלוהטת” כלפי אללה ומערכת היחסים הישירה והדדית עימו.
הקרע בינהם- במאה ה-9 מערכת היחסים בין שתי הזרמים לא הייתה מוצלחת בלשון המעטה, חכמי ההלכה ראו בצופים ככאלה שמתנתקים מהתודעה וסוטים מהלכות הקוראן והחדית’, בנוסף לכך חלק מן הצופים שללו את שיטת הלימוד של הקוראן. לפי התפיסה הסופית, תורתו של מוחמד עוותה על ידי מלכים ושליטים שהכפיפו את חוקי האסלאם לצרכיהם והשתמשו בהם לטובתם האישית, על מנת להצדיק את מעשיהם ואורח חייהם. יחד עם כל זאת ישנם צופים קיצוניים אשר טענו כי אפשר להגיע להזדהות מלאה עם אללה אשר המוביל בהם הוא המיסטיקן אלחלאג’ אשר קם ואמר “אנא אלחק” (אני האמת – כשהכוונה האלוהים), אמירה זו חרצה בצורה סופית את הלך הרוח של מערכת היחסים בין חכמי ההלכה לצופים ובעקבות כך אלחלאג’ הוצא להורג והיה זעזוע רב בקרב הזרם הצופי, בני דורו ידעו רדיפות רבות בעיקר בימי שלטון הח’ליפה באללה.
2. במאות הראשונות לאחר תחילת הכיבוש האסלמי מעמדם של הלא מוסלמים היה מעוגן בהסכם הידוע כ”ברית עמר”, בהסכם זה בני החסות היו משלמים דמי חסות (ד’מה) ובתמורה לכך נפשם ורוכשם היה מוגן בנוסף למספר הגבלות שמדגישות את עצם היותם נחותים. במאה העשירית בעקבות הפיצולים הפוליטיים במדינות האסלאם היה צורך לאייש משרות של אנשי מנהל, סוחרים, בנקאים, בעלי מלאכה ורופאים ולכך גברה המגמה לשלב בני חסות בחיי החברה, הכלכלה ובחיים עצמם. בעקבות צרכים אלו מונו בני חסות רבים לתפקידים בניגוד גמור לחוקי השריעה ולא בוצעה כמעט אכיפה בנושא.
בהמשך השנים כל זאת השתנה ויחס המוסלמים אל בני החסות התהפך לרעה וזאת מפני מספר סיבות שהם- פוליטיקה: כאשר שיעור אוכלוסיית המוסלמים במדינות האסלאם עבר את כמות ה50 אחוז העלמאא התחזקו על חשבון כוח המנהיגים, רוב אנשי העלמאא היו מנהיגים עממיים שעמדו על כך שצריך לקיים את תקנות השריעה בנוגע ליחס ללא מוסלמים, דעת העלמאא נתמכה על ידי לחץ עממי ובעקבות זאת היו התפרצויות אלימות כלפי בני החסות. דבר זה אפיין את המגמה הרדיקלית באסלאם לכל הדורות