ההודאה כבסיס להרשעה – מציאות או חלום?

מבוא
“ויותר טוב ויותר רצוי לפטור אלף חוטאים מלהרוג נקי אחד ביום מן הימים” .
בהתאם להכרעה ערכית זו בדבר הזהירות הרבה שיש לנקוט טרם הרשעה, היה ניתן לצפות לשיעור ניכר של זיכויים. המציאות הישראלית שונה מאוד, וההתבוססות המופרזת על הודאת הנאשם היא גורם מרכזי לכך .
הרשעת נאשם בפלילים הנסמכת על הודאתו מהווה לכאורה פסיקה אידיאלית, והודאה מעין זו יכולה לעלות בערכה אף על קיומו של ה”אקדח המעשן” הידוע. מבצע העבירה נוטל אחריות למעשה, הציבור הרחב עובר לסדר היום והכל בא על מקומו בשלום. המציאות, לעומת זאת,לעתים קרובות, שונה לחלוטין. הודאת שווא הגוררת בעקבותיה הרשעת אדם חף מפשע היא תופעה פסולה שאין הדעת סובלת במשטר דמוקרטי, אשר ערכים כזכויות האזרח וכבוד האדם וחירותו עומדים בפני עיניו, ממש כשם שאין לאפיין בני אדם המועדים לבצע סוג מסוים של עבירות על פי מוצאם האתני .
מטרת העבודה היא לעמוד על מקומה של ההודאה בהרשעה הנאשם. העבודה תבחן את הסכנה הטמונה בהרשעת חפים מפשע בכלל ועל הרשעה על סמך הודאת שווא בפרט, תוך התייחסות למשפט האנגלי, מחקרים אמריקאים ופרויקט החפות.
בנוסף, אתייחס לסעיף 12 לפקודת הראיות, הבעייתיות שבחוק, התמודדות הפסיקה עם הבעייתיות ומקומה של ההודאה כראיה.
בעבודתי אצביע על מספר מקרים טיפוסיים שבהם עלול להיות סיכון מוגבר להודאת שווא. אבדוק את הליך קבלת ההודאה על ידי בית המשפט בדגש על המשפט הפדרלי האמריקני והאנגלי, תוך השוואתו להליך (או היעדר ההליך) במשפט הישראלי.
כמו כן, אבחן את הסוגיה; האם בתי המשפט מסוגלים לזהות הודאות שווא? ואציעה על הליכים שיש לנקוט על מנת להגן על החשוד מפני הודאת שווא.
בסופו של יום, עבודה זו מאפשרת הסקת מסקנות ותובנות לגבי הדין הראוי ולגבי האופן שבו על כל שחקני השפיטה ואכיפה לנהוג בכדי להימנע מהרשעות שווא על בסיס הודאות שווא.