בלילה שבין ה- 19 וה- 20 במרס 2003 ,נפתחה בהובלתה של ארצות הברית, מלחמה שמטרתה
העיקרית הייתה להפיל את משטרו של צדאם חוסיין בעיראק.
צעד זה סימל את סיומה של תקופה, שבמהלכה (למעלה מעשור) נקט הממשל האמריקאי
באסטרטגיות חוץ מתונות ומאופקות כלפי שלטונו של צדאם חוסיין.
ההחלטה לפתוח במלחמה הייתה למעשה מהלך אסטרטגי שהיה שונה בחומרתו,
בהיקפו ומעבר לכל במשמעותו, בהשוואה למהלכים שננקטו עד לנקודת זמן זאת,
ע"י הממשל האמריקאי , על נשיאיו השונים, ובנות בריתו כנגד משטרו של צדאם
חוסיין.
אם עד לשלב זה , נקט הממשל האמריקאי באסטרטגיות "מאופקות" יחסית,
כדוגמת אסטרטגיית הבלימה או הבלימה הכפולה, אסטרטגיות
אשר נחשבו לפאסיביות , ובעקבות כך זכו לביקורת קשה בקרב מספר לא מבוטל של
חוגים אמריקאים, שהבולט שבהם היה חוג הניאו-שמרנים. הפעם היה מדובר
בנקיטת אסטרטגיה אקטיבית אשר העבירה את היוזמה למהלכים ואת גורלו של
משטר צדאם חוסיין באופן מוחלט לידי הממשל האמריקאי .
במסגרת עבודת המחקר, אסקור את השפעתם של הניאו-שמרנים במהלך נקודות
זמן שונות בעשורים האחרונים על הממשלים האמריקאים השונים והנשיאים
שעמדו בראשם.