בשנת 1949, עוגן לראשונה שירות הביטחון הכללי (להלן: "השירות"), באופן רשמי, ותפקידיו היו סיכול ריגול מצד כוחות זרים, סיכול ריגול וחתרנות מדינית ואחריות לאבטחת מוסדות ומתקנים חיוניים במדינה ובנציגויות בחו"ל. בשנים הראשונות, סמכותו התבססה על סעיף 18 לפקודת סדרי השלטון והמשפט אשר הסמיכה את השירות לעשות כל פעולה דרושה וחוקית לשם הגנת המדינה. בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, ייעוד השירות היה לפעול נגד חתרנות בחברה הישראלית כחלק מהשתייכות השירות לצבא ההגנה לישראל. כלומר, השירות הוסמך לטפל בקריאות תיגר על סמכות הממשלה בהשלטת ריבונותה ומרותה.

בשנת 2002, חוקקה הכנסת את חוק השירות הביטחון הכללי (להלן: "החוק"), מתוך תפיסה כי יש לעגן את פעילותו של השירות המסכל של המדינה, בחקיקה ראשית סדורה. החוק מסדיר את מעמד השירות, ייעוד השירות, פיקוח ובקרה על השירות ואחריות עובדי השירות. חקיקת החוק, הביאה לקדמת הבמה את זכויות האדם וגרמה לכאורה, לביטול מעמדות בין ביטחון המדינה לשלטון החוק וכך נוצר מצב, ששלטון החוק וביטחון המדינה נמצאים במעמד זהה.

עבודתי תעסוק במתח שבין הגנת המדינה ושמירה על האינטרסים שלה לבין הגנה ושמירה על זכויות אדם ואזרח במדינה. כדי להבין את המתח הקיים, אסקור ואנתח את סעיף 7 לחוק ואת המתחים והדילמות שעולות מכל חלקי הסעיף.
בפרק הראשון, אדון על שירות הביטחון הכללי בימיו הראשונים ואת האירועים שהביאו להבנת הצורך בחקיקה סדורה. כמו כן, אדון בהבדלים בין הצעת החוק לבין החוק שהתקבל בפועל תוך התייחסות לסעיף 7 לחוק כיום. ולבסוף, אדון בהבדל שבין שירות הביטחון הכללי לבין גופי ביטחון אחרים במדינה.
בפרק השני, אדון על ייעוד שירות הביטחון הכללי בשאלת מעמד זכויות האזרחים במדינה דמוקרטית תוך סקירה והתייחסות למושגים עמומים ביניהם, חתרנות וטרור, וכן, דילמות שעולות מן הסעיף.
בפרק השלישי, אסקור את נושא הרחת ייעוד שירות הביטחון הכללי, עמימותו וחשיבותו.
הפרק הרביעי, יוקדש לסיכום ומסקנות בעבודתי.