סדנא בעריכה עיתונאית : סיכום מצויין לבחינה /קורס

רקע- ידיעה עתונאית צריכה להיות חדשה וחשובה ו\או מעניינת. הידיעה צריכה להיות בנויה משלושה חלקים- פתיח, גוף וסגיר.
בכל ידיעה עיתונאית חייבים להיות חמשת המ': מי, מה, מתי, מקום, מדוע. בכל ידיעה יש משהו חשוב ומשהו פחות חשוב. הציפיה היא שהחשוב ביותר יגיע בתחילה.
פרקים 4-7 לא צריך

פרק 1- העיתונות הכתובה בישראל ובעולם: ציוני דרך

תולדות העיתונות בעולם- העיתון הראשון יצא ברומא לפני כ2000 שנה. הוא נכתב מידי יום בכתב יד על פפירוס ונתלה בחוצות העיר. לאחר המצאת הדפוס פורסמו בוונציה סיפורים ועדכונים והכנסיה אסרה זאת ופרסמה חרם נגד ה"מעתיקים".

שלבים מוקדמים בהתפתחות העיתונות:
1. פרסומים המכונים "רילאציה", שנראים כמו העלונים של היום, פורסמו לקראת אירועים מיוחדים. הרילאציה שימשה גם להפצת מסרים דתיים.
2. לאחר מכן החלו להופיע פרסומים קבועים יותר, שנקראו "קוראנט" (שליח). הם ראו אור בתדירות שבועית, אך עדיין לא היו בעלי זהות ואיפיון מסויים. הם הופיעו בעיקר באמסטרדם מאחר והיתה מרכז סחר בינלאומי, והקוראנטים הופיעו במגוון שפות.
3. באנגליה פרח ה"דיורנאל"- דיווח חד שבועי על האירועים האחרונים בסדר כרונולוגי.
4. פרסומים בשם "מרקורי" (אל המסחר והתעשיה הרומי) או "מרקוריוס" (שילוב של מרקורי והרמס- שליח האלים) יצאו לאור וראו עצמם שליחים של מידע.

רוב העיתונים הנ"ל לא ראו אור בתדירות גבוהה, ולכן הם לא עונים על ההגדרה המודרנית של עיתון, שעל פיה חייבים להתקיים יחסים מתמשכים בין הקורא, המדפיס ומקור המידע.
בשנת 1609 יצא העיתון השבועי הראשון בגרמניה, ואחריו הוציאו מנהלי דואר רבים עיתונים מוצלחים. שמות של עיתונים רבים – כמו ג'רוזלם פוסט, דיילי מייל וושינגטון פוסט נושאים שריד למעורבות משרדי הדואר בהוצאה לאור של העיתונים.

התפתחות העיתונות הפופולארית במאה ה-19: עיתונות הפני: בשנת 1833 יצא העיתון היומי הראשון בארה"ב- ה"ניו יורק סאן". העיתון בישר את ראשית המהפכה בתולדות העיתונות, ופילס את הנתיב להפיכת העיתון היומי למוצר מעניין, עממי וזול.
הניו יורק סאן היה עיתון זול מאוד, מחירו היה פני (סנט) אחד. בנוסף, הוא היה היחיד שהציע את העיתונים למכירה בודדת ולא כמנוי (שהיה יקר מאוד). העיתון הזה גם היה הראשון שלא היה עיתון פוליטי. בנוסף לידיעות פוליטיות מעטות, היו סיפורים ודיווחים על אירועים מקומיים ובני אדם. בעקבות עיתון זה יצאו לאור עיתונים זולים רבים המנסים להגיע לקהל יעד נרחב ומעניקים חשיבות שווה לידיעות מדיניות ולרכילות.
"עיתונות הפני" רשמה כמה תרומות חשובות בהתפתחות העיתונות המודרנית:
העיתון "ניו יורק הארלד" היה הראשון שהפעיל דסק חדשות ושיגר כתבים למשימות נקודתיות.
העיתון "ניו יורק טריביון" היה הראשון שביצע הפרדה ברורה בין עמודי החדשות לאלה שהוקדשו למאמרי דעה. עיתוני הפני שינו את התפיסה לגבי מהות החדשות העיתונאיות והסיטו את תשומת הלב מנושאים פוליטים, אל עבר אירועים מקומיים, ובמיוחד הקשורים לענייני פשע ומין.

העיתונות הצהובה סוג עיתונות שפרח בארה"ב בסוף המאה ה-18. ג'וזף פוליצר גיבש את הסגנון הזה ויצר את המושג "עיתונות צהובה", ועל שמו קרוי הפרס היוקרתי שמוענק מדי שנה לעיתונאים ויוצרים בארה"ב. הוא רכש את העיתון הכושל "ניו יורק וורלד" ושינה את הקו המנחה שלו- הוא הודיע שהעיתון החדש יחשוף זיופים ומעשי מרמה, שחיתויות ועוולות ציבוריות וילחם למען בני אדם. בתוך ארבע שנים תפוצתו של העיתון הגיעה לרבע מליון עותקים ביום.
פוליצר פיתח נוסחא עיתונאית שמרבית ממרכיביה מנחים עיתונים עד היום:
1.על הכתבים לחפש תמיד את הזווית הלא שגרתית ויוצאת הדופן בכל אירוע שנשלחו לסקר.
2. יש לתקוף ולמגר מעשי עוול מצד הרשויות או נגד תופעות חברתיות שונות.
3. שימוש בפעלולים ויוזמות עיתונאיות כדי ליצור כותרות ולעורר עניין (כתב אשפז עצמו בבי"ח לחולי נפש ואחר כך פרסם כתבה על התנאים הקשים במקום).
4. שימוש נרחב באיורים ותרשימים ובהמשך גם בתצלומים כדי להמחיש את התוכן המילולי.

בעקבות ההצלחה הרבה רכש וויליאם ראנדולף הרסט בשנת 1895 את היומון "ניו יורק ג'ורנל" וניסה לקדם אותו בכל מחיר. היו לו משאבים רבים והוא פרסם את עיתונו בעיתונים שונים, ואף רכש את הכותבים הבולטים בעיתונים אחרים.
בכל יום א' הופיע בעיתון "ניו יורק וורלד" של פוליצר קומיקס על ילד שכונה "הילד הצהוב". הרסט פיתה את המאייר של פוליצר לעבור לעיתון שלו, וכך החל הילד הצהוב להופיע על גבי שני העיתונים והפך לסימן היכר של העיתונים הללו- שנקראו "עיתונות צהובה".
המאפיינים של העיתונות הצהובה הם- עיתונות צעקנית, כותרות גדולות, כתבות סנציוניות ופניה לרגש, איורים רבים, כתבות פסאדו מדעיות וידיעות בנושאי פשע, מין, ספורט וחברה.

העיתונות האובייקטיבית קוראים רבים הסתייגו מהסגנון של העיתונות הצהובה, והמבקרים טענו כי העיסוק המודגש במין משחית את הקוראים. על רקע זה צמחה העיתונות האובייקטיבית, שאחד ממבשריה היה "הניו יורק טיימס"- עוד בשנת 1851. הוא ניסה לפתח סגנון ייחודי ושונה, אך תפוצתו היתה נמוכה מאוד והוא עמד על סף פשיטת רגל בסוף המאה ה19. בהמשך רכש את העיתון אדולף אוקס שניווט את העיתון לקהל יעד חדש- צעירים, רציניים ומשכילים. הוא ניסה ליצור עיתונות איכותית ואף החליט מתוך עיקרון לא לפרסם בעיתון קומיקס כדי לא להדמות לעיתונות הפופולארית. כתבי העיתון נצטוו להגביל את עצמם בדיווח אך ורק לעובדות, ולא לערב דעות והשקפות אישיות. בנוסף, העיתון לא ראה את עצמו כמדווח על המציאות, אלא פשוט כמי שמתעד אותה- באופן מלא ושלם (נאומים חשובים, חוזים ומסמכים ממשלתיים- פורסמו במלואם).
תפיסת העיתונות האובייקטיבית קיימת עד היום. יש הפרדה ברורה בין ידיעות לבין דעות.

הסיבות להתפתחות העיתונות הפופולרית במאה ה-19
1. התפשטות ההשכלה וידע קרוא וכתוב- בעקבות המהפכה הצרפתית, שהביאה לדמוקרטיזציה וליברליזציה, התפשטה ההשכלה בחוגים רבים והחינוך הפך למצרך עממי.
2. התרופפות הפיקוח הממשלתי והצנזורה- בטרם הומצא הדפוס העתיקו הנזירים כתבים, דבר שהיה יקר וממושך וגרם לכך שהכנסיה מפקחת על הכתבים ומצנזרת כל מה שלא דתי. המצאת הדפוס אפשרה את הפקעת הטכניקה והמונופול על הידע מהכנסיה.
3. המצאות וחידושים טכנולוגים- בתחילה הדפוס היה איטי ומסורבל ורק לאחר המצאת הקיטור ולאחריו המצאת מכונות הדפסה בשיטת הרוטציה, איפשרו הדפסת עשרות אלפי עותקים בשעה. רק בסוף המאה ה-20, כשהחלה המודעות האקולוגית על רקע הכריתה המוגברת של היערות, החל מחיר העיתון לעלות.
4. התבססותה של העיתונות כתעשיה קפיטליסטית- במאה ה19 התחזק מעמדה של העיתונות הפרטית.

הפרסומת בעיתונות- הפרסומת היא אחד הבסיסים הכלכליים שעליה נשענת העיתונות. במאה ה-17 וה-18 כוונו הפרסומות רק לבעלי הממון ועסקו במשקאות, פאות נוכריות, ספרים וסחר בעבדים.

תולדות העיתונות העברית בארץ ישראל העיתונות היהודית החלה באירופה בסוף המאה ה-17, ופרחה במאה ה-19- כשיצאו "המגיד" ו"המליץ". בארץ ישראל הופיעו עיתונים עבריים (החבצלת והלבנון) עד שהשלטון הטורקי אסר הופעת עיתונים לפני מלחמת העולם הראשונה. בתום מלחמת העולם הראשונה הופיעו שוב העיתונים והמשיכו עד הקמת המדינה.
התקופה הראשונה- בשנת 1863 הופיעו שני עיתונים- "החבצלת" ו"הלבנון". שניהם יצאו לאור על ידי בעלי בית דפוס שרצו להגדיל את התעסוקה שלהם. שני העיתונים סבלו מבעיות כלכליות ובין בעליהם התפתחה יריבות קשה. כעבור שנה, נסגרו שני העיתונים בהוראת הממשל התורכי. הלבנון נסגר בגלל הלשנה לממשל כי העיתון מדפיס דברי ביקורת נגד הממשלה, והחבצלת נסגר כנראה בשוגג, כאשר טעו לחשוב שהוראת הסגירה היא גורפת.
התקופה השנייה- ה"חבצלת" הופיע שוב עם אישורים בשנת 1869 ולאחריו הופיעו כ-4 נוספים. בשנת 1881 עלה לארץ אליעזר בן יהודה והחל להוציא את השבועון "הצבי". העיתון דיווח חדשות והעשיר את השפה במילים וביטויים שחידש בן יהודה. הוא חולל מהפכה בעיתונות היהודית כאשר השתמש בכותרות גדולות ובולטות ותרגם חומר ספרותי משפות אחרות.
התקופה השלישית- בשנת 1919 יצא לראשונה עיתון "הארץ" והיה הראשון שהודפס בתל אביב ולא בירושלים, וסימן את ראשית מעבר העיתונות למרכז. לאחר מכן יצא עיתון יומי נוסף- "דאר היום" בעריכת איתמר בן אב"י שהתחנך באירופה והפנים נורמות עיתונאיות אירופאיות. הוא טבע סגנון עיתונאי סנציוני ולעיתים אף לוחמני, ובשנת 1929 הפך לעיתון הראשון שהופץ בשעות הבוקר. שאר העיתונים היו מדפיסים את העיתון רק בשעות הצהרים, כי היו מחכים למידע של סוכנות הידיעות, שהגיעה ברכבת מקהיר. השינוי התאפשר בגלל שסוכנות רויטר'ס החלה להעביר ידיעות טלגרפיות ישירות לארץ ישראל. בשנת 1925 יצאו לאור הרבה עיתונים מפלגתיים אידיאולוגיים ששימשו כלי פוליטי והסברתי לא למטרות רווח (למשל "הירדן" שהיה עיתון של התנועה הרוויזיוניסטית).
"ידיעות אחרונות" נוסד בשנת 1939 והיה עיתון ערב.
בתקופה זו התגייסו מרצון העיתונים והעיתונאים למאמץ הלאומי להקמת המדינה וביסוסה.

העיתונות הכתובה במדינת ישראל מאז שנת 1948, העיתון המבוסס היחיד היה "מעריב", עד שמתחרו "ידיעות אחרונות" הצליח בשנות ה-80 להגדיל את תפוצתו.
שינויים בעיתונות הכתובה במדינת ישראל:
1. מותה של העיתונות המפלגתית- העיתונות המפלגתית היתה רוב רובה של העיתונות בתקופת המנדט הבריטי, אך בעשורים הראשונים להקמת המדינה, נעלמה כמעט לחלוטין ממפת התקשורת. הבודדים שנותרו היו דלי תפוצה וכמעט נטולי השפעה לחלוטין.
2. התחזקות תפיסת הרווח- העיתונות העצמאית-מסחרית החלה לשלוט עם העלמות העיתונות המפלגתית. השיקולים הכלכליים הבליטו את המתח בין עורכים ועיתונאים שרואים את תפקידם כשירות לחברה, לבין בעלי העיתון, הרואים את העיתון כעסק כלכלי שתכליתו להפיק רווחים. העיתונאים טוענים כי העיתונות היא כלב השמירה של הדמוקרטיה, וכי העיתונות היא בבחינת "הרשות הרביעית" של הממשל. בשנות ה-80 החלו העיתונים להרחיב את פעילותם הכלכלית מעבר לתחומי העיתונות (שלטי חוצות, דפוס, מוסיקה, מחשבים) ותרמו לביסוס הכלכלי של העיתונים.
3. החלשות תפיסת "העיתונות המגוייסת"- עם ביסוס ביטחון המדינה והחלשות האיום הקיומי עליה, העיתונות כבר לא ראתה צורך בתמיכה בממשל, והחלה להשען על תפיסות של עיתונאים במדינות דמוקרטיות ברחבי העולם. הם החלו לבקר את הממשל ולסקר תחומים שלפני כן נחשבו לטאבו, כמו צה"ל, השב"כ, התעשיות הבטחוניות וכו'.
4. היעלמות עיתוני הערב- התחרות בין "ידיעות אחרונות" לבין "מעריב", שניהם עיתוני ערב עד שנות השישים, והרצון להקדים את המתחרה כדי להגדיל את התפוצה, הביאה לכך ששניהם הקדימו באופן הדרגתי את מועד ההדפסה עד ששניהם הפכו להיות עיתוני בוקר.
5. צמיחת המקומונים- באמצע שנות ה-90 הגיעו מספר המקומונים במדינה ללמעלה מ-700. המאחז האיתן של המקומונים משקף תהליך כלל עולמי של "דה מאסיפיקציה" (פיצול הקהל לקבוצות קטנות על פי תחומי עניין שונים), המערער את המונופול של אמצעי התקשורת הגדולים, תוך כדי ביזור העוצמה התקשורתית. כיום רוב המקומונים הגדולים הם בבעלות עיתון "הארץ" ו"ידיעות אחרונות".
6. פריחת תאגידי התקשורת- עם הזמן הפכו "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ" לשלושת היומונים המובילים ביותר, והפכו לתאגידי תקשורת, כשכל אחד שולח ידו לעסקים רבים בתחום התקשורת ואחרים ("ידיעות אחרונות"– משפחת מוזס- לאשה, ראש אחד, פנאי פלוס. שותפות בערוץ 22 והוצאת ידיעות ספרים, חברת מוזיקה, שלטי חוצות וכו' "מעריב"- בבעלות תאגיד הכשרת הישוב-משפחת נמרודי- כתבי עת- את, מעריב לנוער, הוצאת ספרים שותפות בערוץ 22, חברת תקליטים וחברה לשלטי חוצות . "הארץ"- משפחת שוקן- מחזיקים ארבעה עשר מקומונים ובית הוצאה גדול).
זוהי "בעלות צולבת".
7. תחרות עם אמצעי השידור- במשך עשרות שנים היתה העיתונות הכתובה מקור המידע העיקרי לציבור הישראלי. במהלך שנות ה-70-80 החלו להתרחב ערוצי הטלויזיה ותחנות הרדיו, והעיתונות איבדה את הבלעדיות, ויותר מכך- פעמים רבות המידע בעיתון הגיע לקורא שעות ארוכות לאחר שכבר קיבל את המידע באמצעי התקשורת האלקטרונים. כתוצאה מכך, נוקטת העיתונות בכמה שיטות:
*היא מעניקה משמעות, רקע ועומק, נותנת תמונה שלמה ומגובשת על הסיבות, המשמעויות והתוצאות של אירועים שונים, לעומת הבזקי המידע בטלוזיה וברדיו.
*היא מציגה מספר גדול של אירועים ונושאים, לעומת המספר המוגבל של המידע שמסופק בטלוזיה וברדיו מפאת המחסור בזמן.
*היא יוצרת ערך מוסף של איכות כתיבה, רמה גבוהה וסגנון אישי. עיתונים רבים מגייסים סופרים ואנשי רוח שכתיבתם שונה מהכתיבה העיתונאית הרגילה.
* בהעדר יתרון בסיקור אירועים שוטפים, העיתונות יוזמת תחקירים ומטפלת באופן יזום בנושאים בעלי חשיבות כדי להעלותם על סדר היום.
8. שינויים תוכניים, סגנוניים וצורניים- העיתונות הישראלית אימצה מרשמי הצלחה של עיתונים פופולאריים בתפוצות. בתחום התוכני החל צמצום משמעותי של השטח המיועד למאמרים פובליציסטים (דעה אישית של הכותב) והגדלת המשקל של סיפורים אנושיים וסיקור עיתונאי. אורכן של הכתבות צומצם, כדי לאפשר יותר מקום לכותרות גדולות שמטרתן למשוך את העין. משקל התצלומים גדל, לעיתים אף על חשבון הטקסט.
בתחום הלשוני יש יותר שימוש בעברית מדוברת, יומיומית וסלנג ושימוש בביטויים בלועזית, כשבעבר היה דגש על שימוש בעברית גבוהה וביטויים לועזיים סוננו בעריכה.
בתחום הצורני עברו בהדרגה להדפסה בצבע, דבר המאפשר שילוב תצלומי צבע.

הטכנולוגיה המודרנית בשירות העיתונות בשנות ה-70 החלה מהפכה טכנולוגית- הדפוס החם (מכונות סדר שבהם נוצקה עופרת חמה) פינה את מקומו לדפוס הקר- הממוחשב.
החל שימוש בלווינים להעברה מיידית ובו זמנית של דיווחים או תצלומים למקומות רחוקים.
הטלפונים הניידים מאפשרים לעיתונאים לדווח ישירות למערכת ממקום האירוע, ומבטיחים בכך את מידיות הדיווח.

העיתון האלקטרוני- האינטרנט מספק המוני אתרי חדשות שמאפשרים אוטוסטרדת מידע. בעקבות החשש של העיתונות הכתובה כי הם יאבדו את קוראיהם, החלו אף הן לפתח עיתונים אלקטרונים. האפשרות לעבור בין עמודים עם נושאים קשורים בעזרת המילים המודגשות (שמהוות קישורים) מסייעת לקורא לקבל את כל המידע הנדרש בקלות. ישנם עיתונים אלקטרונים המכילים העתק מדוייק של החומר המתפרסם בעיתון המודפס, ובחלקם ישנם קישורים לדפים קשורים שאינם נמצאים במהדורה המודפסת, כגון קישור לבורסה, למפות, למאמרים מוקדמים בנושא וכו'. ישנם גם עיתונים אלקטרונים הכוללים רק חלקים או קטעים מהמהדורה המודפסת.
בעזרת הגישה לחומרים נוספים, הקורא בוחר את סוג החומרים שהוא מעונין לקרוא, לא כמו בעיתון רגיל , שם החומר נקבע על ידי העורך. העיתון כמטאפורה- מתכנני העיתונים האלקטרונים אימצו דפוסים מוכרים מהעיתון המודפס, כמו למשל "עמוד ראשון", מדורים וכו', למרות שאין בהם צורך.

הפקס עיתון- עיתון שמופץ למנויו באמצעות הפקס. זוהי דרך להפצה מהירה של מידע, עם חסכון בעלויות.
קשר דו סטרי בין העיתון לקורא- צ'אטים ודואר אלקטרוני מאפשרים משוב של הקוראים בצורה קלה ונוחה. כעת ניתן לבצע בקלות סקרי קוראים.

פרק 2- העיתון: היבטים ארגונים

העיתון כמפעל, כעסק כלכלי וכשירות לציבור
העיתון כמפעל זקוק לחומרי גלם- לניירות, דיו ומידע חדשותי. הוא זקוק לאמצעי יצור כגון מכונות ההדפסה, מחשבים, טלפונים ופקסים ולמערכות שיווק- מנגנוני הפצה, מערכת קידום מכירות, פרסום ויחסי ציבור. הוא זקוק למערכת מודעות, שמהווה את מקור ההכנסה העיקרי ולשרותי מנהלה- הנהלת חשבונות, מזכירות, שליחים ומרכזנים.

מקורות ההכנסה של העיתון- שני מקורות ההכנסה העיקריים הם פרסומות (כ70%) ומכירות. מפרסמים גדולים מפעילים לחץ על העיתונים שלא לפרסם עליהם מידע שלילי או לא אוהד, ובמידה ודבר כזה קורה, עשויים להטיל על העיתון חרם פרסומות שפוגע כלכלית באופן קשה.
המכירות נעשות לא רק בקיוסקים, אלא גם על ידי מערך המנויים. המנויים מבטיחים לעיתון הכנסה מראש, לעומת הכנסות מחנויות- המגיעות לעיתון באיחור של ימים ושבועות. בנוסף המנויים מאפשרים לעיתון לתכנן את מספר הגליונות שעליו להדפיס וכך לא מבזבזים נייר יקר. המנויים מהווים מקור שכנוע יעיל למפרסמים, כאשר מראים להם שיש להם קהל יעד גדול ויציב.
קהל היעד של העיתון- העיתון מנסה לפנות אל קהל מוגדר, או לגבש אותו. העיתון חייב לזהות את מאפייניו של הקהל כדי להבטיח הלימות בין המוצר לבין הצרכן.

תהליך היצור של העיתון
1.שלב האיסוף- איסוף מידע הדרוש לידיעות וכתבות עיתונאיות, וגיוס מודעות.
2. שלב העיבוד- עריכת הידיעות, הכתבות והתצלומים, שילוב גרפיקה והכנה לדפוס, גם במחלקה העיתונאית וגם במחלקת המודעות.
3. שלב קדם ההפקה- בקרת איכות אחרונה לפני שלב ההדפסה.
4. שלב ההדפסה.
5. שלב ההפצה- מחלקת השיווק משווקת את הגליונות לחנויות ולבתי המנויים.
6. שלב גביית ההכנסות- מחלקת הכספים גובה הכנסות מבעלי החנויות, מהמנויים ומהמפרסמים.
7. שלב השיווק- מתרחש במקביל לכל השלבים האחרים. קידום מכירות והגברת השיווק.

מקורות המידע של העיתון
1. כתבי העיתון- כתבים קבועים (המתחלקים לשלוש תת קבוצות- כתבי תחום, כתבים מקומיים וכתבים למשימות כלליות) ופרילנסרים=כתבים חופשיים המקבלים תשלום עבור כל כתבה.
2. סוכנויות הידיעות- ארגוני תקשורת האוספים מידע ומפיצים אותו לאמצעי תקשורת שונים תמורת תשלום, בדרך כלל דמי מנוי חודשיים או שנתיים. השימוש בסוכנויות הידיעות מאפשר לדווח על אירועים המתרחשים במקומות רחוקים שבהם אין כתבים.
3. מידע מאמצעי תקשורת אחרים- שימוש במידע מאמצעי תקשורת אחרים- רדיו, טלוזיה או עיתונים אחרים. המידע מתפרסם תוך ייחוס מלא למקור, ולעיתים משמש כבסיס לעבודה של הכתבים, שישלחו לבדוק את המידע, להביא תגובות וכו'.
4. מידע מגופים וארגונים- מידע שמגיע מגופים וארגונים ממשלתיים, ציבוריים ופרטיים. הודעות לעיתונות על אירועים שהתרחשו או על אירועים צפויים.
5. מידע מהציבור- מסירת מידע מתוך אינטרס לקדם עניין, אדם או מוסד, או כדי לפגוע בהם, או מתוך רצון להשתתף בתהליך העבודה העיתונאית.
6. האזנה לרשתות קשר משטרתיות- כך המידע מתקבל בזמן אמת. עם הזמן יצא תיקון חוק האוסר האזנות סתר, ושיטה זו הופסקה.

משימות הכתב:
1. סיקור אירועים שוטפים-סיקור אירועים שוטפים המתרחשים בגזרת האחריות של הכתב.
2. ביצוע הנחיות מהמערכת- בהתאם לצורכי המערכת.
3. השתתפות במשימות צוות- סיקור מקיף של נושא מסויים תוך איסוף מידע מתחומים ואיזורים שונים. כל כתב מספק מידע לכתבה מסויימת מהתחום שבו הוא מתמצא.
4. יזמות עצמאיות של הכתב- על הכתב לגלות יוזמה ולאתר נושאים הראויים לסיקור עיתונאי.

יועץ משפטי- יש על העיתון מגבלות רבות בגלל חוקים וכללי אתיקה. הכתבים והעורכים נעזרים ביועץ המשפטי כדי להבטיח שהעיתון לא יעבור על החוק או יסתכן בתביעה משפטית. בשלב איסוף המידע מנסים גורמים מסוקרים לעיתים קרובות למנוע את הפרסום, על ידי איומים בהגשת תביעת דיבה נגד העיתון. היועץ המשפטי מברר אם יש בסיס חוקי לטענות המבוקרים ובודק כיצד אפשר להשלים את עבודת האיסוף בצורה הטובה ביותר. היעוץ ניתן גם בשלבי כתיבת הידיעה כדי לוודא שהביטויים או הפרטים שמפורסמים לא יהוו בסיס לתביעה. גם בשלב העריכה נעזרים ביועץ המשפטי. אחרי הפרסום במידה ויש תלונות על כתבות, היועץ המשפטי מנהל משא ומתן עם המתלוננים ובשעת הצורך אף מייצג את העיתון בבית המשפט.

אומבודסמן (נציב התלונות)- כתובת לתלונות הקוראים, אישים וארגונים שנפגעו מהסיקורים בעיתון. לתפקיד זה מתמנה כתב ותיק שבודק את התלונות ומעביר את מסקנותיו והמלצותיו לעורך העיתון, ואלה משמשות בסיס להפקת לקחים ע"י עורכים וכתבים.

גורמים המשפיעים על תפקוד העיתון
גורמים חוץ ארגוניים-
1. מקורות המידע- ממשלה, גורמים ציבוריים או פרטיים.
2. הממשלה- מספקת מידע רב לעיתונים וגם יוזמת חוקים או הגבלות הנוגעים לפעולת העיתונים, או מעניקים להם הקלות והטבות (פיקוח על מחירי העיתונים, קביעת הקלות במס לעיתונים וכו').
3. מוסדות חברתים ופוליטיים- מספקים מידע ואף תורמים לעיצוב האקלים החברתי והתרבותי.
4. קבוצות לחץ- קבוצות פוליטיות, דתיות וחברתיות שמנסות להשפיע על תכני אמצעי התקשורת.
גורמים תוך ארגוניים-
1. מדיניות הפרסום של העיתון- הדעות הפוליטיות והחברתיות של הבעלים, ה"אני מאמין" שמנחה את העיתון.
2. המשאבים הכלכליים והטכניים- היקף העבודה ואיכותה מושפעים מהתקציב של העיתון. כמות הטלפונים הסלולארים של הכתבים, מאמרים שנרכשים מעיתונים זרים וכו' משפיעים על תפקוד העיתון.
3. אילוצים כלכליים ושיווקיים- שינוי הנושאים המפורסמים כדי להרחיב את מעגל הקוראים. הביקורת על העיתונים שהם משקיעים הרבה מקום לפשע, בידור ומין, כדי להגיע לקהל הרחב. דרך נוספת היא לשלב משחקים, פרסים או הגרלות שאינם קשורים לכאורה לחומר המערכתי ומבוצעים על חשבון החומר המערכתי.
4. כמות המידע הזורם לעיתון- מגיע למערכת מידע רב מאוד שרק מקצתו רואה אור. בימים בהם אין חדשות כמו בחגים, מפרסמים כתבות שביום רגיל לא רואות אור.
5. המקום הפנוי לחומר מערכתי- יש בעיתון שטח רב שמוקצה לפרסומות ולכן נאלצים הכתבים לדחוף מידע חדשותי רב לשטח קטן. עיקר המקום מוקדש לחומר מקומי, וידיעות בין לאומיות זוכות לסיקור מועט בלבד בצורת מבזקים.
6. נושאים אופנתיים- נושאים שנמצאים על סדר היום מקבלים שטח סיקור נרחב.
7. החושים המקצועיים של כתבים ועורכים- יכולת המתפתחת עם הנסיון, לזהות אייטם חדשותי ולהחליט אם לפרסמו ובאיזו דרך.

שעת האפס (דד ליין)- המועד האחרון שבו יכולים הכתבים למסור את החומר הכתוב למערכת. כאשר מתרחשים אירועים חשובים סמוך לשעת האפס, נאלצים לוותר על סיקור האירועים האלה או להוסיף לעיתונים שטרם הודפסו את הידיעות החדשות. כאשר מתרחשים אירועים חשובים מאוד, מוציא העיתון מהדורה נוספת עם המידע העדכני.

תכונות הנדרשות מעיתונאי: