בס"ד
סובלנות ופלורליזם במקורות ישראל – סיכום מצויין לבחינה / קורס

ממבט ראשון זיהוי (ראיה שטחית)- לאדם יש הנחת יסוד ולכן הוא לא מתבונן.
למבט שני זהות (ראייה פנימית).

מחשבות לעת לילה (תשע"ג)-חיים שפירא:
ארתור שופוהאנר, פילוסוף, סבר שכאשר אדם אינו מובן זהו מצב טרגי.
ניטשה אמר שאם אתה אדם עמוק וכולם הבינו אותך זה לא משהו טוב. כשאתה מדבר ועמוק ולא מבינים אותך זה מה שמראה שאתה הוגה מעמיק.

נושא החוסר סובלנות הוא כשאנחנו לא מנסים להבין את המציאות לעומק אלא באופן שטחי.
היכולת להעמיד את עצמנו במקום של האחר זו הסובלנות.

מערכת 1: אינטואיציה מהירה
מול
מערכת 2: הסקת מסקנות איטיות

אנו פועלים בעזרת שתי המערכות כל הזמן.
מערכת 1 ממהרת להחליט, אינטואיטיבית, סטריאוטיפית, לא דורשת השקעת אנרגיה.
מערכת 2 איטית, מנתחת אירועים, בודקת השערות עבודה, דורשת השקעת אנרגיה.

רוב בני האדם נתקעים במערכת הראשונה.
הדרך לזהות: העצירה לרגע כדי לחשוב על כך שלא כל מה שברור לנו גם ברור לאדם שעומד מולנו. ולא כל מה שחשוב וברור לו-מוכר וברור לנו (רציונלי, שכלי).
-שתי המערכות חשובות לכל אדם: הבעיה נוצרת בזמן שימוש במערכת האינטואיטיבית כאשר ראוי להשתמש במערכת המנתחת.

שימוש בסטריאוטיפים:
סטריאוטיפים הם אמונות המתקשרות לתכונות מסוימות, לרוב שליליות, לקבוצה מסוימת.
אמונות אלו מבטאות הכללה על קבוצת אנשים בה מייחסים לכל חברי הקבוצה תכונות מסוימות מבלי להתחשב בשונות הקיימת בפועל בין החברים.
-אנושי לחשוב באופן זה.
-מי משתמש בסטריאוטיפים? בעבר היה נהוג לחשוב שמי שמשתמש בסטריאוטיפים הוא אדם גזען וחשוך. האם זה נכון? לא כולנו לוקים בזה.

מה קורה לנו כשאנו מקובעים על משהו?
נופלים ל"בור" של הכללה. אנו מפספסים מידע חשוב ורואים רק מה שאנחנו מצפים לראות.
-הפוך את הרגש לגשר בכדי שהשדר ירגש ולא יגרש.

כבוד האדם:
"ההכללה והתיוג הם אויבי כבוד האדם. על מנת לשמור על כבוד האדם בחברה, צריך כל אדם ואדם ליטול על עצמו מחויבות להידברות על בסיס היכרות והקשבה"

9.11.14:

האדם: בין איום למשאב

האדם הוא קומבינציה ומורכב מאוד, יש בו הרבה צדדים ולכן לא ניתן לומר כי הוא לגמרי איום או
לגמרי משאב.
• דמוניזציה- לראות רק את הרע באדם.
• אידאליזציה- לראות רק את הטוב באדם.
האנושיות היא שילוב שני היסודות הנ"ל.
ספר בראשית: "…נעשה אדם" –אלוהים מתייעץ עם המלאכים. מספר מדרשים בנוגע לפסוק:
1. רב יהודה שפירש את הפסוק אמר ששתי כתות של מלאכים נשרפו בידי אלוהים כאשר לא הסכימו איתו ואילו כת שלישית הסכימה עם אלוהים וכך ניצלה.
נשאלת השאלה על המשל: האם אלוהים סובלני או לא? ואם אלוהים בסופו של דבר ברא את האדם כרצונו אז מדוע הוא התייעץ עם המלאכים מלכתחילה? ניתן ללמוד מהמדרש הזה כי אפילו אלוהים נמצא בתוך הדילמות הללו של הסובלנות.
2. מדרש רבה על הפסוק: אלוהים כביכול מתייעץ עם המלאכים והם רוצים לחשוב על כך. תוך כדי שהמלאכים מתייעצים אחד עם השני אלוהים כבר בורא את האדם. נשאלת השאלה: מדוע אלוהים בכלל מתייעץ אם הוא כבר החליט בעצמו?
3. מדרש רבה נוסף מאת רבי סימון: אלוהים מתייעץ עם המלאכים בקשר לבריאת האדם. חלקם מסכימים וחלקם מסרבים. אמרו המלאכים: "חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו"- איך מבצעים ביחד חסד ואמת וצדק ושלום? הדברים מתנגשים.
החסד טען: יש לברוא את האדם משום שהוא גומל חסדים.
אמת אומר: לא לברוא את האדם משום שכולו שקרים.
צדק אומר: יש לברוא את האדם משום שהוא עושה צדקות.
שלום אומר: לא לברוא את האדם משום שהוא רק מחפש ויכוחים ומריבות.
אלוהים החליט: אלוהים זרק את האמת וכך ברא את האדם.
אלוהים זרק דווקא את האמת משום שכל אחד חושב שהאמת נמצאת אצלו.
4. רבי ברכיה: כאשר אלוהים ברא את האדם ראה שיוצאים ממנו צדיקים ורשעים. אמר אלוהים: אם אני בורא את האדם יוצאים ממנו צדיקים אך אם לא אברא אותו לא ייצאו ממנו צדיקים. מה עשה אלוהים: אלוהים מחזק את מידת הרחמים ביצירת האדם ובעצם משנה את עצמו וכך מעלים עין מהרשעים שיצאו מהאדם ומתעמק בצדיקים.

ויקרא פרק ד': היינו מצפים שהאדם ייברא ביום הראשון אך הוא נברא ביום השישי.
אם אדם עושה משהו טוב אומרים לו שהוא הקודם לכל ושכל העולם נברא עבורו אך אם האדם עשה משהו לא טוב אומרים לו שאפילו החיות נבראו לפניו (אפילו היתוש והשלשול).

בראשית רבה פרשה יב': ביום השישי אלוהים רצה לברוא את האדם אך אמר כיצד יברא אותו- כמו העליונים (כמו מלאכים) או כמו התחתונים (כמו החיות)? אך אם יברא אותו כמו האפשרות הראשונה, העליונים יהיו רבים יותר מהתחתונים ואם יברא אותו כמו האפשרות השניה, התחתונים יהיו רבים יותר מהעליונים.
אמר אלוהים: אברא את האדם כעפר מן האדמה של התחתונים אך אכניס בו נשמה מן העליונים.

23.11.14:

בין טוב לרע ובין אמת לשקר

בספר "במדבר" פרק יב' נאמר לנו כי משה לקח לו אישה כושית (ציפורה). אנו מגלים זאת באמצעות שיחה בין אחיו של משה, מרים ואהרון. מדוע לא הזכירו את ציפורה בשמה וכינו אותה "כושית"?
רש"י מפרש: האחים באמת דיברו על ציפורה ולא הזכירו את שמה בכוונה משום שהייתה כ"כ יפה ובשביל להדגיש את יופייה קראו לה "כושית" משום שבגימטריה המילה "כושית" והצירוף "יפת מראה" זהים מבחינה מספרית. רש"י טוען כי ציפורה הייתה טובת מראה וטובה במעשיה ועל כן נקראת "כושית".
רשב"ם מפרש: כושית היא אישה נוספת שמשה לקח לו חוץ מציפורה. האישה הכושית הייתה משבט חם ולכן לא ייתכן שהאישה הכושית היא ציפורה משום שציפורה היא ממדיין.
אבן עזרא: הכושית היא ציפורה משום שהיא מדיינית ובעלת עור מעט יותר שחום מבני ישראל משום שהמדיינים גרים באוהלים ונמצאים רבות בשמש.
אונקלוס: טוען כי אישה כושית הכוונה אישה יפה.
ההתעסקות הרבה במשמעות אשתו ה"כושית" של משה היא משום שלפרשנים היה קשה מאוד לקבל את האפשרות שלמשה הייתה אישה כהת עור.
ר' יוסף אבן-כספי: טוען כי ההתעסקות בצבע עורה של אשתו של משה היא שטותית והרי התורה יודעת מתי להחמיא ליופייה של אישה ולכן לדעתו האישה הכושית היא אישה כהת עור נוספת שהייתה למשה מלבד ציפורה.

חז"ל התקשו לפרש את הציטוט משיר השירים: "שחורה אני ונאווה…"
האם קיים אדם שהוא גם שחור וגם יפה? הדבר לא היה אפשרי בעיניהם. הם טענו כי "שחורה" ו"נאווה" הם שתי תקופות זמן שונות. שחורה זה העבר ונאווה הוא ההווה.

הרמב"ם טוען כי אין רק לראות את הדברים אלא יש להתבונן בהם. ראייה היא דבר שטחי ואילו התבוננות היא הראייה המעמיקה שבעזרתה ניתן לראות את המציאות באופן אחר. הוא שואל את השאלה: כאשר האדם אכל מעץ הדעת הוא קיבל את השכל. אם כן, היכן העונש שהובטח לו?
התשובה היא שהעולם לפני החטא נקרא "עולם המושכלות" וזהו העולם שיודע להבדיל בין טוב לבין שקר. לאחר החטא, התבונה הזו נלקחת מהאדם והוא מקבל שכל הנקרא "עולם המפורסמות" ואז האדם יודע להבדיל בין טוב לרע.
לפני החטא: מושכלות, אובייקטיבי, מוחלט, קבוע (זהות), אוניברסאלי.
אחרי החטא: מפורסמות, סובייקטיבי, יחסי, משתנה (זהות), לוקאלי.
"ברוך חכם הרזים"- לכל אדם דעה שונה משלו. מה שטוב לאחד לא חייב להיות טוב לאחר.

המציאות אינה אומרת דבר והיא אדישה לצבע העור של האדם, לגובהו וכו'. הצבע שחור אינו מלמד על יופי או כיעור והדבר מאוד סובייקטיבי מאדם לאדם.

30.11.14 ()

האם הפכנו להיות חברה יותר אלימה וחסרת סבלנות?
הרצח הראשון: קין והבל.
הרב יהודה ברננדס כתב בספרות יהדות וזכויות אדם בעקבות הגמרא מה הייתה הסיבה שקין מגלה אלימות כלפיי אחיו. הרב טען שזו הקנאה.
"ויאמר קין להבל אחיו…" –לא נאמר מה הוא אמר לו, לא כתוב בשום מקום בתורה מה היה תוכן שיחתם. בגלל שהתנ"ך לא אומר מה הסיבות חכמים באים ומשלימים את מה שחסר.
הגמרא מביאה 3 הוכחות לכך שהרצח נבע מקנאה:
1. שורש העימותים הכלכליים- הרב יהודה ברננדס טוען כי בעקבות הגמרא ניתן לדעת על מה האחים התדיינו. הם התווכחו ביניהם בחלקו של מי יהיה העולם. תוך כדי הוויכוח קין קם והורג את הבל. היה להם מספיק שטח לחלוק אך לא הייתה להם אהבה ורצון טוב. יש פה וויכוח על מרחב מחיה וכך מתחילות מלחמות עולם.
2. שורש העימותים האידיאולוגיים- אחד אומר "בתחומי יבנה בין המקדש" והשני אומר שבית המקדש ייבנה בתחומו. יהודה ברננדס טוען שדת גורמת לריבים ולמלחמות בין אישים ועל כן היה וויכוח אידיאולוגי בין האחים.
3. שורש העימותים החברתיים- המדרש אומר שהייתה לקין והבל אחות, תאומתו של הבל. קין רצה ליטול אותה מהסיבה שהוא הבכור והבל טען כי היא אחותו התאומה ועל כן היא צריכה להיות שלו.

בכל תקופת זמן ומקום, בני אדם לא מודעים לחולשות האנושיות שלהם. האדם הוא אותו אדם. האלימות בעבר ובהווה נובעת מאותן הסיבות. המוקד נמצא אצל האדם ולא בתקופה.

הסיפור על הצפרדע והעקרב:
מה הסיפור בא לומר לנו? -יום שבת אינו שונה מיום חול אחר אך מכיוון שאנו מתנהגים באופן שונה ביום שבת אז הוא הופך להיות מיוחד. כלומר, הכל נובע מההתנהגות שלנו. יש מהות לאדם.
יש הטוענים כי בגלל הדטרמיניזם ששולט עלינו אין לנו בחירה.
שרון אומר: אחת הסיבות שהיה וויכוח בין המלאכים לה' היא כדי לומר לאדם: "דע את חולשותייך".
הסיפור הזה אומר: כדי להגיע למצב שבו אתה עוצר את הדטרמיניזם שלך הדבר צריך להגיע מתוך מודעות עצמית. אתה לא יכול להגיע לשלב של הסובלנות או של בחירה אישית.
מהי מודעות עצמית? –פרופסור שלום רוזנברג דיבר על שני משולשים וטוען כי כל אדם מתמודד עימם.

פרופ' שלום טוען כי עד יום מותו האדם נמצא בין הדיאלקטיקה של שני המשולשים:
אמונה היא היכולת של אדם להבין את האנטי דטרמיניזם. להבין מעבר ליכולות שהוא חושב שיש לו. הוא מסוגל ליותר.
השטן לעומת זאת מבלבל את האדם. השטן גורם לאדם להטיל בעצמו ספק. ניתן לדמות זאת להורדת ידיים. פעם השטן מושך ופעם האדם מושך.
המצווה אומרת לנו לבחור בטוב. מול המצווה יש תאווה שמצליחה לשבש את הלוגיקה, את הסדר התקין של האדם. התאווה מתגברת על המצווה.
התקווה היא היכולת של האדם כאשר הוא נמצא במצב של ייאוש.
ייאוש הוא מציאותו של האדם שמרגיש אבוד לגמרי. התקווה מנגד אומרת שמחר בבוקר יתחיל יום חדש והשמש תזרח.
יש תקופות שמשולש אחד גובר על השני. ניתן לומר שהכל תלוי באיזה גיל אתה נמצא (עניין ביוגרפי).

אם אדם נורמלי אז מדוע הוא עושה שטויות? –פילוסופים שאלו שאלה זו אך טענו שמה שמכתיב לאדם את הלך הרוח הוא השכל. אז מדוע אדם אלים או רוצח? עפ"י היוונים האדם הוא עגלה ויש 3 סוסים לעגלה זו: רצון, תבונה ותאווה.
הפילוסופים היוונים טוענים שהתבונה תשלוט. אם הם טוענים שהסוס הדומיננטי הוא התבונה אז מדוע יש רצח? הרי זה בניגוד לתבונה. רוזנברג טוען שהתאווה גוברת על התבונה ואז הדבר הגיוני.
אם אדם אינו מודע לתכונות שעושות אותו אדם אנושי אז אדם כזה הוא אינו אנושי (הוא חייב להיות מודע לאנושיות שלו).
נסכם ונאמר: האדם נתון במלחמה מתמדת והדבר נגמר ביום מותו. האדם כל חייו נתון בין מצווה-תאווה, אמונה-ספק, תקווה-ייאוש. התודעה לדבר זה היא אחת מאבני היסוד להגיע לסבלנות (לדעת שאתה נע בין שני המשולשים הללו). יש להיות מודע לסכנה שטמונה בכך. להיות מודע לחולשות ולהיות מטפל בעצמך.

7.12.14:

ה"אחר" משאב או מאיים? היחס בין האני לעולם

קרל יונג (פסיכיאטר) מצא דמיון רב בין סמלים, רעיונות ואמונות למיתוסים ותרבויות קודמות. מסקנתו הייתה שיש רובד משותף המשותף לכל בני האדם היוצר את המיתוסים, הדמיונות והתיאורים. וכך יש בכל אחד מאיתנו את הלא מודע הקולקטיבי לבין הלא מודע העצמי.
• הלא מודע העצמי- הצל. זהו הצד שאנו מעדיפים להדחיק ולא להודות בקיומו. יונג מכנה אותו "החצי האפל" באישיותו, החלק החייתי באדם. החלקים שאנו מסתירים אוסף התכונות הפרימיטיביות, ילדותיות שאין האדם רוצה לזהות בעצמו ולפיכך הם הופכים לצל בנפש.
• פרסונה- התדמית שעוטה אדם על עצמו בחברה ויש בה מרכיב של זיוף. באדם המנסה להשתלב בסביבה שאינה מקבלת אותו בנקל עלולה הפרסונה להשתלט על האישיות כליל. ארכיטיפ זה הוא תוצר של פשרה בין אישיות היחיד לדרישות החברה. אנו פועלים בעולם כפי שמצופה מאיתנו על ידי החברה ולא כפי שאנחנו באמת.
• העצמי- עפ"י יונג קיים תהליך אינדיבידואליזציה, המורכב משני חלקים. ראשית, אצל האדם בצעירותו באה ההבחנה בין הדברים שהם הוא לבין הדברים שאינם הוא- הצל שלו. בשלב מאוחר יותר מגיע הרצון לאינטגרציה, איחוד הניגודים הפנימיים באישיות, המושפע מארכיטיפ "העצמי".

עימות בין האחד לאחר: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד"- אם נחליף את האות ד' ב-ר' נהפוך את המילה "אחד" ל"אחר" אז בעצם נחריב את העולם כולו.

יונג טוען כי לעיתים משהו שמעצבן אותנו אצל האחר בעצם מעצבן אותנו בעצמנו. אם נעבור תהליך של אינטגרציה נצליח לקבל גם את האחר.

תלמידו של הבעל שם טוב כתב עליו בספרו "ערבי נחל": אם אדם חושב שהוא צדיק ומעולם לא פגע באיש אז הוא לעולם לא יוכל לראות דבר רע אצל האחר ואלוהים גם לא יפגיש אותו עם רוע.
אם אדם באמת צדיק והוא טוב הוא לעולם לא ישמע או יראה דבר רע אצל מישהו אחר. אם מישהו כן רואה התנהגות לא טובה אצל האחר אז כנראה שגם האדם עצמו רע והאחר הוא המראה שלו. אם אדם רואה משהו רע אצל האחר אז אלוהים למעשה עשה עמו חסד על מנת שישנה את דרכו.

ככל שהאחר יותר שונה מאיתנו הוא בעצם מאפשר לנו לבחון את עצמנו באופן עמוק יותר.
פעמים רבות כשאנו מרגישים שאנו לא מקבלים את עצמנו כפי שאנחנו, אנו מנסים פעמים רבות להשליך את התכונות הפחות טובות בנו על האחר.

מלאני קליין, פסיכולוגית תלמידתו של פרויד מדברת על הפוזיציה הסכיזו-פרנואידית- בראשית חייו, התינוק עדיין לא יכול לתפוס את האם (האובייקט) כדמות שלמה, והוא מתייחס רק לחלקים ממנה- השד: כל עוד האובייקט מספק לילד חלב והרגעה הוא נחשב לטוב אך כשהד מתרוקן הוא נחשב לרע, הוא מתסכל את הילד ונראה לו כמסוכן. התינוק לא תופס שזה אותו שד ברגעים שונים והוא מפצל בין שני צדדים של האם. מנגנון הגנה זה נקרא פיצול ((split.
הפוזיציה הדיכאונית- כשהתינוק עובר יותר חוויות טובות מאשר רעות, ותופס את אמו כשלמה, הוא תופס שגם החוויות הטובות וגם הרעות מקורן באותה אם. זהו הישג התפתחותי חשוב. אך עם זאת, הוא מבין שיש לו רגשות שנאה ואהבה כאחת כלפיי האם- שעכשיו כבר נתפסת כאובייקט שלם ולא חלקי. אז חרד התינוק שמא הכוחות ההרסניים שלו יגרמו לו לפגוע באם, וכך יאבד את צדדיה הטובים שכה נחוצים לו.
ככל שהאדם עם חוסר ביטחון מאוד נמוך הוא יסתכל על העולם בצורה דיכוטומית (הכל רק שחור ולבן). אם אדם הוא בעל ביטחון רב הוא יראה את החיים בצורה הרבה יותר מורכבת ורחבה.
היציאה מהשלב הסכיזו-פרנואידית (להשלים מהמצגת)
קליין מדברת על חמלה (compassion) כתקיעה בשופר
בהתחלה- קול פשוט וארוך- תקיעה.
לאחר מכן הקול הולך ונשבר לחלקים- השברים.
בהמשך הוא הולך ומתרסק לרסיסים עוד יותר- תרועה.
אך בסופו של דבר חוזרים שוב אל התקיעה החלקה הארוכה. יתכן שבעצם תקיעת השופר מספרת את סיפורו של האדם. נולדנו כולנו כילדים קטנים, תמימים, פשוטים, טהורים. אלא שגדלנו, התבגרנו והחיים הלכו והסתבכו- שברים, ובהמשך אפילו עוד יותר- לרסיסי התנועה. נהיינו מתוחכמים, מחוספסים, מסובכים, אטומים.

הרב סולובייצ'יק מדמה את השלבים הללו לחזרה בתשובה: כאשר חוזרים בתשובה חוזרים במידה מסוימת לשלב ראשוני, נעשים מודעים לכל הצדדים שבנו ואם לא נהיה מודעים לצדדים הללו לעולם לא נוכל לחזור בתשובה. היסוד הראשון לחזרה בתשובה הוא ההכרה בחטא.

14.12.14:

הרב סולובייצ'יק מדבר על החזרה בתשובה וטוען שיש בה תהליך פרדוקסלי. מצד אחד יש בה סוג של חזרה לעצמי והדבר מייאש משום שאתה פוגש את עצמך כפי שאתה. במושגים של יונג אתה חוזר למצב האינדיבידואליזציה (מצב שיש בו דיאלוג בינך לבין עצמך, מצב של הפרסונה) ולאחר מכן אתה עובר לתהליך האינטגרציה כאשר האדם לא מפחד מעצמו ועובר הלאה.
על מנת לחזור בתשובה יש צורך קודם כל להודות באמת, שהאדם פשע וחטא.

פרקי אבות פרק ה' משנה ז': אדם חכם יודע לכבד אנשים. הוא יודע ללמוד מאנשים ויודע להקשיב. אינו נכנס לדברי חברו ואינו נבהל להשיב כשצריך.