עבודה זו עוסקת בשילובם של חיילים דתיים בצה"ל דרך הפריזמה של ישיבות ההסדר. נושא זה הינו רחב יריעה וכולל בתוכו דיונים בתחומים רבים אשר משקפים קונפליקטים הקיימים בחברה הישראלית – דת מול מדינה, מלחמה מול שלום, שוביניזם מול פמיניזם, וכדומה. בעת בחינת שלל המורכבויות הללו נדמה כי העיסוק בשסע הדתי- חילוני מאגד בתוכו ביטויים רבים לפערים העמוקים הקיימים בחברה הישראלית, והדברים מתחדדים עוד יותר כאשר בוחנים נושאים אלו כפי שהם משתקפים מהמתרחש בתוך בצה"ל – שהלא הוא המיקרוקוסמוס של החברה הישראלית.
נראה כי לאורך השנים השסע הדתי־חילוני מעמיק ומפלג יותר ויותר את החברה הישראלית, והחשש מפני חיילים דתיים, במיוחד ביחידות הלוחמות, מושפע מכך. מנגד, הצבא מעצם טבעו מהווה מסגרת חברתית אינטנסיבית שמייצרת מפגש בלתי אמצעי בין פרטים מכל קבוצות האוכלוסיה ומהבחינה הזו הוא עשוי לשמש כגשר חברתי לקירוב לבבות. כל עוד קיימת נכונות לקשרים חברתיים, וקבוצות האוכלוסיה נפגשות כקבוצות שוות מבחינת מעמד וזכויות, איחוי השסעים נראה כאפשרות מעשית, והמסגרת הצה"לית אשר מתיימרת להיות שוויונית יכולה לסייע בהשגת מטרה חיונית זו.
אך האם באמת מצליחה המסגרת הצבאית לשמור על עיקרון השוויון שלאורו הוקמה עת הוחלט לחוקק בישראל את חוק גיוס החובה? שאלת המחקר דרכה ניתן לבחון נושא זה היא באיזו מידה השירות הצבאי של תלמידי ישיבות ההסדר שומר על שוויוניות בהשוואה לשאר החיילים המשרתים בצבא (בשירות הכללי), והאם נפגעים כתוצאה משמירה על השוויוניות ערכי הדמוקרטיה וזכויות האדם. זו השאלה עליה אנסה לענות בעבודתי, על ידי סקירה של של שינויים במאזן הכוחות החברתי בצה"ל לאורך השנים, בדגש על ההשפעה שהיתה לשילובם של חיילים דתיים בצבא, בעיקר כפי שהשתקפה בסיפור הקמתן ועלייתן של ישיבות ההסדר. ההשערה היא כי גיוסם של בני ישיבות ההסדר, פוגע בעיקרון השוויון של צה"ל בכך שהוא מפלה לרעה קבוצות חברתיות אחרות שלא נהנות מאותם תנאים להם זוכים חיילי ההסדר, ואף פועל להדרתה של קבוצה חברתית אחרת בצה"ל – הנשים.
הסקירה תחל עם הקמתו של צה"ל כצבא העם אך תתמקד בעיקר בשינויים שחלו במרקמו החברתי מאז הקמתן של ישיבות ההסדר בשנות השבעים ובעיקר מאז העלייה הדרמטית בכוחן המספרי והמעמדי בצה"ל החל משנות התשעים. הקריטריונים דרכם אנסה לענות על שאלת הפגיעה לכאורה בערך השוויון הינם משך השירות הרגיל מול אל משכו של מסלול ההסדר, אופי השירות הצבאי במהלך המסלול, וכן האם כתוצאה משמירת זכויותיהם הדתיות של החיילים, נוצרת פגיעה בזכויותיהם של חיילים אחרים בצה"ל או של ערכים דמוקרטיים שהמסגרת הצבאית אמורה להיות נאמנה להם.
בעבודתי אסתמך על כתבים אקדמיים רבים שנכתבו במרוצת השנים בנושא, וכן על פרסומים באמצעי התקשורת ההמוניים. במהלך העבודה יובאו שלושה מקרי מבחן אשר ניתוחם ינסה לאשש את השערת המחקר. המקרים ידונו במצבים של חילול שבת במסגרת צה"ל לאורך השנים, בסרבנות מצפונית ודתית על רקע חתימתם של הסכמי אוסלו וכן על רקע יישומה של תכנית ההתנתקות, וכן בנושא הדרת נשים כפי שהשתקף בדיון על שירת נשים באירועים צבאיים. דרך המקרים יגיעו לידי ביטוי השינויים החברתיים שהתרחשו בצה"ל במרוצת הדורות, כפי שהם נראו בשטח במקרים פרטניים.
העבודה מחולקת לארבעה פרקים. הפרק הראשון יכלול רקע תיאורטי והיסטורי באשר לתפיסה הקונספטואלית של צבא העם וכן באשר ליישומו של מודל גיוס החובה בישראל. הפרק השני יציג סקירה היסטורית שתתמקד בנושא גיוסם של חיילי ישיבות ההסדר לאורך השנים. בפרק השלישי יידונו היבטים דמוקרטיים שונים שעלו בדיון לגבי שילובם של חיילים דתיים בצה"ל ובפרט דרך מסלול ההסדר. בפרק זה תיבחן הבעייתיות המובנית בעצם הקמתן של יחידות צבאיות הומוגניות בתוך המסגרת ההטרוגנית הצה"לית. בפרק הרביעי יוצגו מקרי המבחן כפי שתוארו לעיל וניתוחם. לסיכום העבודה יוצגו המסקנות שעלו לאורך הכתיבה והדיון בנושא.