הפואטיקה של ההיסטוריה [1] במהלך החורף שבין 1934 ו-1935, בנסיבות שכולם מכירים, היידגר הציג את הלדרלין בפעם הראשונה במסגרת תכנית לימודיו. הוא בוחר, ללא ספק בכוונה, להציג פרשנות לשתיים מהפואמות הגדולות: גרמניה, והריין. כשהוא נושא את השאלה המחרידה והארכי-פוליטית “מי אנחנו?” (כלומר: אנו גרמנים), ההטפה היא חד משמעית:
הלדרלין, לבדו, אוחז בסוד של הגרמניות (תרגום של das Deutsche). הקשבה לפואמה לבדה יכולה לשרת את השבת הלאומיות הסוציאליסטית למסילה שממנה ירדה, ולמצוא אמת במהפכה הכושלת. זאת, מכיוון שהיא נתמכת בטענה הפילוסופית הפשוטה שדרכה מיוסד, תוך התחשבות בהיסטוריה, הסטטוס הטרנסצנדנטי הראוי של השירה: שירה, שהיא במהותה אמנות המשלבת שפה ומיתוס, היא תנאי של אפשרות, או המקור של ההיסטוריה, או הגילוי של היות בהתאם לקיום. כמה חודשים מאוחר יותר, בשיעור שלו על “המקור של עבודת האמנות”, הטענה הזאת קיבלה צורה קאנונית: עבודת האמנות היא תזה של אמת. מתוך השיעורים של 1934 ו-1935 אני מציע כדוגמא את השורות הבאות:
ה”היות שם” ההיסטורי של עם, התעלותו, שיאו, וכן דעיכתו, נובעים מהשירה, ו[…] ממנה גם נובע הידע האותנטי, בצורה של פילוסופיה; ומאלה באותו זמן נובע המימוש של ה”היות שם” של עם על ידי הפוליטיקה של המדינה.
כתוצאה מכך, הרגע ההיסטורי המכונן של עמים הוא זמנם של המשוררים, ההוגים והמייסדים של המדינה, שהם למעשה אלה שביססו והצדיקו את הקיום ההיסטורי של העם. [2] שירה היא השפה המכוננת של עם. בשפה זו מתרחשת החשיפה לישויות שבעקבות כך נפתחות. האדם, כהגשמה של ההחשפות, הוא היסטורי. לאדם אין היסטוריה היסטוריה, אלא רק ככל שהוא עצמו היסטורי. שפה, מעבר להיותה המצאה המיוצרת במהלך היסטורי יצירתי של תרבויות, היא הבסיס לאפשרות של היסטוריה. האם זה קשה מדי לראות כאן, בעיסוק בהיסטוריה והיסטוריות, הרחבה יסודית של הקשר היווני הבעייתי בין טבע ואמנות? כמו שהלדרין אמר בעצמו, צדק ויופיטר (או בטרמינולוגיה שהוא חלק עם שלינג: אגורי ואורגני) – היידגר בעצמו כינה אותם ארץ ועולם. זה גם נכון שמיד לאחר הציטוט הנ”ל, היידגר המשיך את החקירה, כשהוא נאמן להיעדר השפה בחיות ובטבע, כיוון שזה היה הנושא שהוצג על ידי העורכים, נושא שחזר במחשבתו, ושהוא קישר, כמו שאנחנו יודעים, לדטרמיניזם של האדם כמוסרי, שהוא היחיד שמסוגל למוות: “המקור המכונן של השפה, כבסיס יסודי ל’היות שם’ האנושי, נשאר סוד. לרוב גם כשאנו מתייחסים לחיים שנמצאים שם (צמחים, בעלי חיים) שפה איננה מתרחשת אוטומטית, אפילו אם נראה מספיק לשלול כמה מהעכבות המונעות מחיות לדבר.
ועדיין, הקפיצה מחיה חיה לאדם מדבר היא גדולה לפחות כמו הקפיצה מאבן ליצור חי”. ומאוחר יותר הוא מוסיף את הפסקה הבאה, שלא מותירה מקום לספק לגבי הכוונה הפונדמנטלית של ההערות:
אך הבו-זמניות של קרבה לכאורה ושל התרחקות יסודית בין אדם וחיה הופכת לשאלה נכונה רק אם אנו לוקחים בחשבון את ההיעדר של שפה המתאימה לכלל הטבע, מבלי לשכוח שכלום לא מסוגל [3] לדבר בצורה לוחצת יותר מאשר השליטה של הטבע מצד אחד של הספקטרום לצידו השני. כלומר אנו לא נוכל לקבל מספיק אם פשוט נמקם את הטבע חסר הדיבור ואת האדם המדבר זה לצד זה כדברים בעלי גוון שונה. אנו לא נתקדם לעבר השאלה אלא אם ניקח בחשבון ברצינות את הדרך שבה שירה, כאירוע יסודי ב”היות שם” של האדם, עומדת בקשר עם הטבע, ולפני כל מדע הטבע, אם ניתן להתבטא כך. כל מדעי הטבע, הכרחיים ככל שיהיו במסגרת גבולות מסויימים, ולמרות דיוקם, מותירים אותנו תקועים בקשר למהותי: הם מוציאים מהטבע את טבעו. אדחה, בשלב זה, כל פרשנות. מה שמשך את תשומת לבי לצורך התחלה הוא זה:
הקריאה של היידגר בפואמה “הריין”, ובפואמה זו את הבית העשירי, הייתה על בסיס האישור הפרדוקסלי של המקור או הדמות הטרנסצנדנטית של לשון השירה. בית זה מפורסם בכך שהוא אחת מהדוגמאות המובהקות בהן הלדרלין מזכיר את שמו של רוסו. על בני אלים אני חושב, ועלי להכיר את היקרים הללו כיוון שלעתים כה קרובות חייהם מניעים אותי וממלאים אותי בהשתוקקות. אבל זה אשר נשמתו, כשלך, רוסו, תמיד חזקה וסבלנית, הפך בלתי מנוצח, ניחן במטרה איתנה, ומתנה מתוקה ל שמיעה של דיבור, כך שמשפע קדוש כמו אל היין, בטיפשות, בקדושה, ובחתרנות הוא ויתר על שפה של הטהור, המובן לטוב, אך בצדק פוגע עם העיוורון המזלזל ערב רב חילל, איך עלי לקרוא לזר הזה? –
| מילות מפתח | היידגר, היסטוריוגרפיה, הלדרלין, פואטיקה, פילוסופיה פוליטית, פילוסופיה של ההיסטוריה, רוסו, שירה |
| מקצוע/ות | פילוסופיה |
| מספר מילים | 6247 |
| מספר מקורות | 1 |
| שנת הגשה | 2017 |
| שם מוסד לימוד בו הוגשה העבודה | |
| פקולטה | |
| workid | 37223 |
| studentid | 87583 |