אובדן הילדות- ניל פוסטמן ניל פוסטמן, חוקר תקשורת שחקר כיצד הטכנולוגיה משפיעה על דפוסי תרבות ואישיות, טוען כי הטלוויזיה גרמה ל"אובדן הילדות", ילדות שאפיינה את "דור הספר". בעידן הדפוס נוצר הצורך באוריינות (מיומנות הקריאה והכתיבה), נוצרה מחיצה בין ילדים ומבוגרים- המבוגרים ידעו אוריינות ואילו הילדים לא ידעו והיו תלויים בתיווך של ההורים. הייתה סמכות בין הורה-ילד. זאת התקופה האידיאלית, על פי פוסטמן:
א.
מרבית ההורים/המבוגרים הסתירו מילדיהם ספרים שדיברו על מין.
ב.
הספרנים לא אפשרו נגישות לספרים "לא חינוכיים".
ג.
כאשר לא רצו שילדים ידעו משהו, דאגו לא לחשוף אותם למידע. ה"אמת" התגלתה בהדרגה, בהתאם לגדילת הילד. כיום:
א.
בגלל אופיו של המדיום-טלווזיה ומחשב, קשה להסתיר מידע.
ב.
אין במדיום 'דרגות קושי'.
ג.
לא ניתן לדרג אמת בטלוויזיה/מחשב, או למנוע מילדים לצפות במידע, הסותר לעיתים את ה"אמת" שרצינו להקנות והמנפץ מיתוסים שבנינו- הילדים חשופים למידע של המבוגרים.
עידן הטלווזיה=אובדן הילדות כתוצאה מהאופי החזותי שלה, הטלווזיה נגישה לכולם- ילד ומבוגר באותה מידה, ללא מידור וללא צנזורה (אלא אם כן ההורים מתווכים בין הילד לטלוויזיה). היא לא מצריכה שליטה בקוד מסוים.
בעידן זה עפ"י פוסטמן אנחנו מאבדים את התמימות והילדות- הילדים מתבגרים מאוד מהר, ההורים והמורים מאבדים את הסמכות שלהם. מטשטשת ההבחנה בין מבוגרים לילדים, והילדים נחשפים לתכנים של המבוגרים בשלב מוקדם ובגיל צעיר: רציחות, פשע, אלימות, פורנו וכדומה. זה יוצר התבגרות מאוד מהירה- הילד מתבגר מאוד מהר וההורים מנסים להישאר 'צעירים לנצח'.
–
הפרסומות מעצבות את עולמנו, ומשתמשות לשם כך בתכנים בעיתיים כמו:
– חוסר בושה ונימוסים(הפרסומת לבזק, או לחגירת חגורת בטיחות ברכב), – ילדים שיודעים יותר טוב מהוריהם – מיניות עודפת(יעל בר זוהר בפוקס) – מראה חיצוני אידיאלי-אנורקטי – תכנים אלימים (תאונות דרכים, פריצות, גניבות).
כיצד נראים הילדים בתוכניות טלוויזיה? מה הם לובשים? איך הם מדברים? ידע? עם מה הם נדרשים להתמודד?
–