מבוא והצגת הסוגיה:
עבודה זו עוסקת בסוגית 'בליעת הנזק', כאשר הנזק השני 'טבעי', ולא נגרם ע"י גורם בר-חבות בנזיקין.
בליעת נזק הוא מצב שבו ניזוק נפגע ע"י המזיק, ובטרם המשפט נפגע שנית בנזק נוסף, נפרד ומנותק מהנזק הראשון, ששיעורו והיקפו זהים או גדולים (אך לא קטנים) מאלו של הנזק הראשון. הנזק השני 'בולע' בתוכו את הנזק הראשון, והשאלה היא כיצד לחלק את האחריות לאחר התרחשות הנזק השני, כאשר ישנן שלוש תשובות אפשריות לכך:
המזיק הראשון ימשיך לשאת באחריות על הנזק שגרם.
האחריות תהיה משותפת למזיק הראשון ול'נזק' השני ותחולק ביניהם. לנזק השני תיוחס ה'אחריות' המלאה.
סוגיה זו נדונה בהרחבה בפסיקה ובספרות, אולם בעבודה זו אתמקד בסיטואציה הספציפית של פגיעה המכונה 'מידי שמיים', ולא במצב 'רגיל' של נזקים שנגרמו ע"י מזיקים (ברי-חבות בנזיקין). לכאורה ניתן היה לומר שבמקרה כזה, שבו הנזק השני נגרם 'מידי שמיים' הכלל שצריך לחול הוא שהמזיק (הראשון) ימשיך וישלם על הנזק שגרם, גם אם אותו הנזק נבלע במאורע השני. הסיבה לכך נעוצה בעיקרה בשיקולי צדק:  במקרה כזה, ההנחה היא שאין מזיק שני שיכול לפצות את הניזוק על הנזק שנגרם לו, והתוצאה היא שאף גורם לא יישא באחריות וישלם למשיב, למרות שישנו גורם שאשם בנזק. אותו מזיק ראשון יישא באחריות רק עד לארוע השני, ה'טבעי', ואז 'למזלו' ינוקה מאחריות. הניזוק לעומתו לא יפוצה למרות שנפגע, בגלל שנגרם לו נזק גדול יותר.
כל זאת, בהשוואה למצב ה'רגיל' של בליעת נזק, שבו יש מזיק שני שיישא באחריות מלאה או חלקית לנזק (ביחד עם המזיק הראשון).
למרות זאת, בפסיקה בישראל נקבע כי כאשר הפגיעה השנייה 'טבעית' ולא ברת-חבות לא יחויב יותר המזיק (הראשון) בפיצויים, בעוד שבמצב ה'רגיל', שבו שני מזיקים ברי-חבות, נקבעה הלכה שונה ומורכבת יותר.  לפיכך, השאלות הנשאלות הינן:
מדוע  נבחר הפתרון הנ"ל שלפיו, כאשר מדובר בפגיעה שנייה 'טבעית', המזיק הראשון לא יישא עוד בפיצויים?
מהן הסיבות להכרעה השונה בין מצב זה ובין המצב שבו הפגיעה השנייה ברת-חבות?
העבודה תיוחד לסקירה של הפסיקה בישראל ובאנגליה ושל המקורות הספרותיים בנושא, ובסיומה אתייחס לשאלות אלו.