עבודת הקהל (Audience Labor) בעידן האינטרנט ו-WEB 2.0

תקציר העבודה

תוכן העניינים
עבודת הקהל הגדרה ורקע תיאורטי עבודת הקהל בעידן המדיה החדשה עבודת הקהל בישראל: מקרה של ווייז (Waze) סיכום רשימת מקורות עבודת הקהל הגדרה ורקע תיאורטי הרעיון שמאחורי המושג עבודת הקהל (Audience Labor) התפתח מתוך תקשורת ההמונים, כאשר הוצע להתייחס לזמן שהצופים משקיעים בצפייה בפרסומות בטלוויזיה, כעבודה אותה מבצעים הצופים עבור חברות התקשורת, ולמעשה בעבור היצרנים המממנים את הפרסמות. גישה זו מתבססת על הטיעון שהמטרה הראשונה של המדיה המסחרית בתקשורת ההמונים היא לייצר קהל של צרכנים. לצורך כך, על תאגידי התקשורת ליצור תרבות המונים, וקבוצות תרבות המונים. כתוצאה מכך, הצופים הופכים להיות לסחורה אותה התאגידים משווקים למפרסמים (Graham, 2006).
הרעיון התחיל ממאמר של דאלאס סמיט משנת 1977, בשם "תקשורת: הכתם העיוור של המרקסיזם המערבי" (Smythe, 1977), בו הוא טען שהמרקסיזם המערבי לא ייחס מספיק חשיבות לתפקיד המורכב של התקשורת בקפיטליזם. מאמר זה עורר דיון והתייחסויות רבות במחקר הסוציולוגי העוסק בתקשורת, וייסד את תחום הכלכלה הפוליטית של התקשורת. הוא טען שיש חשיבות למחקר של התקשורת לא רק במונחים אדמיניסטרטביים, בהם המחקר התמקד עד אז, אלא להפוך את נקודת המבט ולחקור אותם מנקודת מבטה של החברה, על ידי ניתוח מטריאליסטי מרקסיסטי ביקורתי של התהליך בעולם האמיתי (Fuchs, 2012).
מושג עבודת הקהל נובע מתוך תיאוריית הקהל כסחורה (Audience Commodity). תיאוריית הקהל כסחורה התחילה מביקורת מרקסיסטית לגבי השאלה מה מהווה עבודה יצרנית. לטענת מרקס עבודה יצרנית היא כל מה שמייצר ערך חדש עבור בעל ההון. עם זאת, כאשר מרקס טען את הטענה הזאת, לייצור של מידע הייתה משמעות שולית מאד בהקשר של ייצור ערך. המשמעות של מידע הייתה אך ורק בכפוף לייצור סחורות פיזיות, והמידע עצמו לא נתפס כבעל יכולת להוסיף ערך. עם זאת, החל מסוף המאה ה-20, למידע החל להיות תפקיד חשוב יותר בייצור ערך (Caraway, 2011). בהתאם לכך, Smythe (1977) ביקש להפנות את תשומת הלב הביקורתית מהמוצר שאותו לכאורה מייצרים תאגידי התקשורת (תכנים, סרטים וכיוצא באלה), למוצר אותו הם מוכרים בפועל (הקהל כסחורה). תיאוריית הקהל כסחורה מהווה למעשה ניסיון להחיל את הפילוסופיה המרקסיסטית אל תוך עולם תקשורת ההמונים (Caraway, 2011).
על פי הגישה של Smythe (1977), החיסרון של המרקסיזם המערבי בבואו לבקר את התקשורת הייתה שהוא התייחס אליה רק במונחים של היכולת שלה לשעתק את האידיאולוגיה הקפיטליסטית, ולא התייחס למטרה האמיתית של ארגונים אלה, כלומר, מכירת זמנם של הצופים (Caraway, 2011).
Fuchs & Sevignani (2013) מבחינים בין עבודת הקהל (Audience Work) לבין העבודה היצרנית של הקהל (Audience Labor). עבודת הקהל היא הפעולות אותן מבצעים הצופים (על ידי הקדשת זמנם, גופם, מחשבותיהם וכד'), והעבודה היצרנית של הקהל היא העבודה שהם מבצעים במובן הערך העודף שהיא תורמת לבעל ההון. כיוון שבעברית אין מילה מקבילה ל-Labor המבדילה אותה מ-Work, אאמץ בעבודה זו את המונח "עבודת הקהל" כאשר הכוונה ל-Audience Labor, בעקבות פישר (2015).
ההתייחסות לפעולת הצופים כאל עבודה יצרנית ספגה גם לא מעט ביקורת. על פי תיאוריית הקהל כסחורה, המפרסמים משלמים עבור שירותים של הקהל, כלומר המפרסמים רוכשים את כוח העבודה של הפרטים מתוך הקהל, כאשר כוח העבודה מהווה סחורה על פי הגישה המרקסיסטית. עם זאת, קצת מרחיק לכת לטעון שאדם שקורא עיתון או צופה בטלוויזיה משתתף למעשה בעסקת רכישה למכירת שירותיו. אין חוזה, אין משא ומתן, אין דיון על התנאים, ולמעשה אין כל קשר ישיר בין המפרסם לבין הפרטים מתוך הקהל. העסקה היא בין המפרסם לבין חברת התקשורת. לכן, מי שנטען להיות "בעל הסחורה" (שהיא עבודת הקהל), כלומר הקהל, כלל איננו צד בעסקה (Caraway, 2011).
יתרה מכך, גם אם נתייחס לעסקה של הצופים עם תאגידי התקשורת, כלומר עסקה שהיא צפייה בפרסומות בתמורה לתכנים, עסקה מסוג זה לא מתאימה לתפיסת העבודה היצרנית על פי מרקס. על פי מרקס, עסקה של מכירת כוח העבודה כסחורה נעשית בשני תנאים: (1) הפעילויות של העובדים מתבצעות תחת שליטה ישירה של בעל ההון. (2) המוצר אותו מייצרים העובדים הוא בבעלותו של בעל ההון, למרות שמי שמייצר אותו הם העובדים. במקרה של עבודת הקהל, הפעולות אינן מתבצעות בשליטה ישירה של בעל ההון, או בשליטה כלשהי שלו. הצופים חופשיים לצפות או לא לצפות בתכנים ובפרסומות, ובעל ההון כלל אינו יודע מי הצופים. שנית, כלל לא ברור מה המוצר שמייצרים הפרטים בקהל, ובכל מקרה ברור שאותו מוצר, יהא טיבו אשר יהא, אינו בבעלות של המפרסמים (Caraway, 2011).