הטענה הינה מורכבת ולה דעות לכאן ולכאן. מחד גיסא, ניתן לטעון כי טענה זו מוצדקת,  ומקרה בו מיעוט מבקש לדחוק רוב אינו בעל השלכות חברתיות שליליות כל כך באופן המצדיק טיפול בכלים משפטיים כמו במקרה ההפוך, שכן הזכות לתרבות במדינה ליברלית תובעת מהמדינה לנטוש את עמדתה הניטרלית ולסייע באופן פעיל לתרבויות הזקוקות לתמיכה אפילו כאשר השקפת החיים של תרבויות אלה נוגדת השקפות חיים אחרות הרווחות במדינה. הזכות מתירה למדינה להיות ניטרלית, אם בכלל, רק כלפי התרבות הדומיננטית של הרוב. התרבות הדומיננטית יכולה לדאוג לעצמה ולכן המדינה אינה יכולה להרשות לעצמה לגלות ניטרליות כלפי התרבויות של המיעוטים (במיוחד כאשר הן שרויות בסכנה של הידלדלות או אפילו הכחדות). המדינה מחויבת להתכחש לניטרליות שלה, לא מפני שעליה לדאוג לטובת הכלל, אלא על-מנת לאפשר לחברי קבוצות המיעוט לשמור על זהותם.  זכותו של הפרט לתרבות נובעת מהעובדה …
ללא ביבליוגרפיה