תקציר עבודה זו דנה בסוגיית אפליית הנשים בחקיקה הישראלית, הן כתוצר של אפליה מכוונת ובלתי מכוונת. ניסינו לבדוק האם קיימת אפליית נשים כתוצאה מחקיקת המחוקק במתכוון ולא במתכוון. הזכות לשוויון היא אחת מזכויות היסוד של האדם והיא הוכרה במסמכים רבים.
אפליה היא זכות בלתי שווה, המבוססת על דעות קדומות וסטריאוטיפים כלפי קבוצות שונות באוכלוסייה המנוגדות לה. באה לידי ביטוי בחוקים מפלים, או קריטריונים בלתי רלוונטיים הגורמים להפליית קבוצה מסוימת. נשים הופלו על רקע מינן מאז ההיסטוריה, בכל התחומים החברתיים, המשפחתיים והמשפטיים. אילולא עיקרון השוויון כלל לא היה ניתן לטעון כי אפליה קיימת בחברה ונוגדת ערכים בסיסיים בחברה הדמוקרטית. נמצא כי אכן, למרות השינויים שביחס למגזר הנשים, עדיין קיימת אפליית נשים בבתי המשפט בישראל. כמו כן נמצא כי חוקים רבים במדינת ישראל מפלים בצורה מכוונת ובצורה בלתי מכוונת נשים. נמצא, בין היתר, כי היחס לנשים מושפע מסטריאוטיפים ודעות קדומות בקשר לתפקידי המינים. ולכן חלק מהחוקים מפלים נשים במתכוון על מנת להגן עליהן או לחילופין, למרות שנחקקו על מנת להגן עליהן הם דווקא מריעים את תנאיהן והאפשרות להתפתחותן.
דבר אחד ברור לכל, אילולא המאבקים הבלתי פוסקים של שדולת הנשים בישראל (THE WOMENS NETWORK), בנוגע לאפליית נשים בחקיקה הישראלית, לא היו חלים שינויים כאלו או אחרים בחוקים השונים שנחקקו עד היום. חוקים כדוגמת גיל פרישה שווה לעובדת ולעובד, התשמ"ז – 1987, מהווים ראיה להסתכלות חברתית קצת שונה לגבי נשים ומעמדם בחברה הישראלית.