המוסלמים בצרפת

מקצוע
מילות מפתח
שנת הגשה 2010
מספר מילים 14783
מספר מקורות 7

תקציר העבודה

האסלאם של צרפת מול האסלאם בתוך צרפת תוכן עניינים
מבוא

1 -2
1 .
תולדות יחסי צרפת והאסלאם: עליות וירידות                                                              
3
1 .1.
תחילתו של האסלאם בצרפת                                                                                     
3
1 .2.
הפעילות האימפריאליסטית של צרפת באפריקה                                                        (במסגרת השתלטותן של מעצמות אירופה על היבשת)                                                
3
1 .2.1.
צפון-אפריקה:
המגרבּ                                                                                            
3 -4
1 .2.2.
מערב אפריקה                                                                                                         5

2 .
ההגירה ההמונית של מוסלמים לצרפת                                                                    
6 -7

3 .
הקהילות המוסלמיות בצרפת
8
3 .1.
המוגרבים-יוצאי צפון אפריקה
8
3 .2.
הסווילים יוצאי מערב מרכז אפריקה
8 -9
3 .3.
הטורקים 9-10
4 .
צרפת והאסלאם היום
1 1
4 .1.
האסלאם במספרים – דת בתנופה
1 1
4 .2.
חינוך לאסלאם בבתי ספר בצרפת
1 1-12
4 .3.
מסגדים וארגונים אסלאמיים בצרפת
1 2-15
5.
האסלאם העולמי
1 6
5.1.
האסלאם השיעי
1 6-17
5.2.
האסלאם הסוני
1 7-18

6 .
האסלאם של צרפת מול האסלאם בתוך צרפת – אקטואליה
1 9
6 .1.
סממנים פוליטיים
1 9
6 .1.1.
חבישת רעלה (ה"בּורקה")
1 9-20
6 .1.2.
מאנטי-ציונות לאנטישמיות
2 0
6 .1.3.
משליטה חברתית לשליטה פוליטית
2 0
6 .1.4.
תכניות הלימוד ותנועות הסטודנטים
2 0-21
6 .1.5.
סדרת מינויים מוסלמים
2 1-22
6 .2.
האם תיתכן סימביוזה של תרבויות
2 2
7.
סיכום
2 3-24
8 .
ביבליוגרפיה
2 5
האסלאם של צרפת מול האסלאם בתוך צרפת מבוא
בתאריך ה-27 לפברואר
2 006, פרץ בפרברי פריז גל מהומות והפגנות אלימות מצד מהגרים מוסלמים. מאות צעירים מאוכלוסיית המהגרים המוסלמית (ממוצא אפריקאי ויוצאי ארצות המגרבּ) של פרברי פריז התנגשו עם המשטרה הצרפתית. עוצר הוטל  במספר אזורים בצרפת, אזורי המוסלמים כמובן, בעקבות המהומות הקשות שזכו אצלנו לכינוי "האינתיפאדה של צרפת".
הגורם המיידי שהצית את פרוץ המהומות היה מותם של 2 צעירים ממוצא אפריקאי משכונות העוני, שהתחשמלו למוות משנאי, שלטענת קרוביהם ברחו והסתתרו משוטרים שרדפו אחריהם.
אולם הגורם ארוך הטווח לפרוץ המהומות הוא העוני, הקיפוח, האבטלה הגואה בשכונות המצוקה, מחסור בתנאים סוציאליים בסיסיים במקומות העבודה ומתח בין גזעי ובין דתי.
הקהילה המוסלמית הצרפתית האשימה את ממשלת צרפת במותם של השניים ומאות צעירים מוסלמים פתחו בהפגנות אלימות ובמסע הרס ברחובות. ובינתיים הסתבר, שהמהומות לא מוגבלות רק לצרפת. הם התפשטו לערים נוספות באירופה. הם התבטאו בעיקר בהפגנות אלימות, הצתות והריסת רכוש פרטי וציבורי אך כללו גם התקפות כנגד בני-אדם, לרבות רצח. (בבלגיה הציתו מוסלמים מכוניות בבירה בריסל, כ"הזדהות" עם שכניהם המוסלמים בצרפת ובדנמרק התרחשו הפגנות אלימות של מוסלמים, שיידו אבנים לעבר כוחות המשטרה, והציתו כל מה שנקרה בדרכם).
הנוסע ברכבת הפרברים היום מסַרסֵל, מצפון לפריז למרכזה, יופתע להיווכח שהנוף האנושי של צרפת השתנה. הנוסעים ברובם המכריע הם מהגרים, וברובם מוסלמים. רעלות הן מחזה שכיח ונשמעים ניבים ערביים שונים, לרוב מן המגרבּ. נוף דומה ייחשף בערים רבות נוספות. כך בנמל האגדי של מרסיי, הקנבייר, בו מתנוססים שלטים רבים בערבית, כך גם בבַּרבֵּס, רובע של צפון פריז בו אפשר להשתתף בתפילה המונית ברחוב, וכך במקומות נוספים ברחבי המדינה. בצפון-צרפת ישנם בתי-ספר ממלכתיים עם רוב מוסלמי, ואפילו כאלה עם 85% תלמידים מהמגרבּ.
מבין שלוש המדינות האירופיות הגדולות – גרמניה, בריטניה וצרפת, שבהן גם שלושת ריכוזי האוכלוסייה המוסלמית הגדולים ביותר – הדיון בצרפת הוא ההפכפך, הרגשי והפוליטי ביותר. בעוד קהילות מוסלמיות במדינות אחרות מקיימות מידה מסוימת של חיים קהילתיים, שישה-שבעה מיליון הצרפתים ממוצא מוסלמי (כ-10 אחוזים מכלל האוכלוסייה) נושאים ונותנים עם מושג ה'רפובליקה' הצרפתי, הממוקם במרכזה של תפיסת המדינה הצרפתית מזה יותר מ-200 שנה, ומגדיר את היחסים שבין האזרח לכלל.
רעיון הרפובליקה הצרפתית מבטיח לכל אזרח זכות לחשוב, להאמין, להתפלל ולסגוד כבחירתו וכרצונו.
מבחינה זו, זכויותיו של האזרח הלא-מאמין, הכופר והנאבק בדת, זהות לחלוטין לאלו של המאמין, בכל דת שהיא ובכל אלוהים שהוא. מותרות כמובן גם התארגנויות קבוצתיות הנושאות אופי דתי, פילוסופי או מורשתי. אבל הרפובליקה איננה מכירה – ואף נאבקת – במושג ה'קהילתיות', בנסיבות שבהן לשיוך הקהילתי, העדתי או הדתי, עלולה להיות עדיפות על פני תפיסת הכלל ה'רפובליקאי'. אותו הכלל הוא שהופך את כל הצרפתים – מכל האזורים, בני כל הדתות ומכל המוצאים האתניים – לשותפים סולידאריים ללאום, לשיטה, לשפה, לערכים, למורשת. בעיני המדינה הצרפתית, לא תיתכן עדיפות של הקתוליות, הפרוטסטנטיות, היהדות, הבודהיזם או האסלאם על פני ה'צרפתיות'. מונחי ההשתייכות והנאמנות לקבוצה דתית או אתנית, שמוכרים ולעתים אף מטופחים במדינות כמו בריטניה, גרמניה, הולנד ודנמרק (שלא לדבר על מדינות הגירה מובהקות, כמו ארה"ב, אוסטרליה או ישראל) – מתקבלים בצרפת כהפניית עורף לרעיון הרפובליקאי, ובמקרים מסוימים אף כבלתי חוקיים. תקוותו העמוקה של שיראק בזמנו, הייתה שהאסלאם יעשיר את תרבות צרפת, ולא יבלע אותה.
אם כן, כיצד הרפובליקה הצרפתית, מדינה עם רוב נוצרי, בעלת מסורת ארוכת שנים של ערכי שיוויון, אחווה וחירות, אמנם עם עבר אימפריאליסטי משלה, מתמודדת עם הקהילה המוסלמית החיה בשטחה, שהינה חלק מדת ותרבות של אימפריאליזם מוסלמי שבא לידי ביטוי בחוסר שיוויון בין נשים לגברים ובאופן כללי דת שאינה סובלנית כלפי האחר, כזו שמנסה להכניסו תחת כנפיה.
יתרה מכך, קהילה המצהירה על כוונתה להשיג זכויות לבצע את פולחני הדת שלה, גם אם אינם תואמים את מדיניות החילוניות של צרפת, ומאיימת על עצם קיומה של צרפת בהכנסת ארגונים עוינים לקרבה.
אילו ניתן היה לפשט זאת ולהציע נוסחה מקיפה אחת לכלל הבעייתיות הכרוכה בעתידו של האסלאם באירופה ובעתידה של אירופה במחיצת האסלאם, הייתה שאלת המפתח כדלקמן:
מי מהשתיים צודקת – טענת העימות והסכנה או טענת הקליטה ואינטגרציה והזדמנות המעשירה?
הטענה הראשונה גורסת שהאסלאם, להבדיל מדתות אחרות, אינו ניתן ל"מהילה", ומכאן שהקהילות המוסלמיות הגדלות והולכות במערב אירופה עתידות לערער את האיזונים בתרבות, בפוליטיקה ובחברה האירופית.
טענת-הנגד גורסת שמעבר למיעוטים – אף כי הם ניכרים וקולניים – הרוב הגדול והמכריע של המוסלמים באירופה, בניהם ונכדיהם של המהגרים ממדינות האסלאם, שואפים ועושים בכיוון ההיטמעות אל תוך הציוויליזציה האירופית.
בין שתי טענות-העל הללו מתנהל באירופה בשנים האחרונות דיון ציבורי חמור-סבר, אמוציונאלי, דחוף אך מסויג. נדמה שלא תמיד ניתן לומר או לשמוע בו את מה שבאמת קורה, או את מה שהדוברים השונים באמת חושבים. מעין חישוק תרבותי שהאירופים מטילים על עצמם, כדי לא להידרדר לאי-קורקטיות. על רקע זה נרשמו בכעשרים השנים האחרונות פרקים של עליות וירידות, עימותים ותירוצים, בין האסלאם בצרפת לבין הרפובליקה. היו בהם שנשאו אופי חיצוני אלים, מלווה כוחנות וטרור, אבל שורשיהם של האירועים האלימים היו דווקא בעימותים פוליטיים שמחוץ לצרפת: באלג'יר, במרוקו, בישראל. הבולטים והעמוקים (גם אם הלא-אלימים) שבפרקי המחלוקת סבבו את נושא רעלת-הבנות המוסלמיות בבתי הספר הממלכתיים – מותר או אסור, ואם אולי מותר, איך בדיוק ומי מחליט מה מותר.
האם צרפת עלולה להיהפך למדינה המוסלמית הראשונה במערב-אירופה? לכאורה שאלה תמוהה, אולם, אם נקשיב לדברי שייח' יוסוף אל-קרד'אווי, הנחשב לאחד המנהיגים הרוחניים של תנועת החמאס והמכהן כחבר המועצה המדעית של המוסד המכשיר אימאמים בצרפת:  "…זה אומר שהאסלאם יחזור לאירופה. האסלאם נכנס פעמיים לאירופה ועזב אותה…ייתכן שהכיבוש הבא, ברצון אללה, יהיה דרך ההטפה והאידיאולוגיה. אין הכיבוש חייב להיעשות דרך החרב… לא נעשה בחרב ולא במלחמה, אלא בעזרת הסכם ובדרכי שלום… אולי נכבוש את המדינות האלה בלי צבא.
אנחנו רוצים צבא של מטיפים ומורים שיציגו את האסלאם בכל השפות ובכל הניבים…" השאלה היא איך ייראו חייהם של מיליוני מוסלמים בצרפת של מחר, כשהיא עצמה כפתה עליהם את השהות בשטחה.
שאלת ההתאמה של ערכי האסלאם לערכי הרפובליקה מוטלת בספק, כשני שליש מהצרפתים עונים בשלילה לגבי התאמה כזו. ואכן מי שעוקב אחר כלי התקשורת והדיונים הציבוריים בצרפת, יכול לחוש מבוכה, הן של אזרחים והן של נבחרי הציבור.
במאמר זה ננסה לבחון את האסלאם בצרפת, כפי שהוא משתקף בדברי מנהיגיו ובכלי התקשורת, בהווי היומיומי, במעשיהם של הצרפתים, מוסלמים ולא מוסלמים. זאת תוך סקירת ההיסטוריה והתהוות הקהילות המוסלמיות למיניהן בצרפת.