לאמריקה הגיעו בספינות עבדים השחורים ממערב אפריקה והביאו עימם את המקצבים המלהיבים שלהם.
לאמריקה הגיעו גם האירופאים שהביאו עימם את שירי העם, הריקודים והמארשים שלהם.
השחורים הטמיעו מנגינות אלו, הוסיפו אותן למקצביהם, הוסיפו את הספירטואלס בעלי הרגש העמוק ואת העוצמה שבשירי העמל שלהם וזו התערובת ממנה צמח הג'אז. מוזיקת הג'אז עברה דרך ארוכה כאשר יותר משבעים שנה ממשיכים מוזיקאים לנגן ולשיר ג'אז (טרקל , 2006).
היצירה הג'אזית מאז ועד היום מתאפיינת בחד פעמיות וראשוניות של האמנים, המקום, הזמן והקהל המאזין. אדם אחד בולט מעל כולם בתרומה להתרחבות והתעמקות הג'אז בשנות ה-50 וה-60 והוא מיילס דיוויס – חצוצרן, מלחין ומנהיג להקות אשר התחיל בתור נגן של צ'ארלי פארקר.
דיוויס היה אחראי באופן ישיר (ולעתים בלעדי) ליצירת שלושה סגנונות מרכזיים חדשים בג'אז: בסוף שנות ה-40 ותחילת שנות ה-50 יצר דיוויס את הקול (cool) ג'אז. לאחר מכן הוא תרם מאוד לפיתוח ההארד בופ, כאשר בסוף שנות החמישים הוא יצר סגנון בשם ג'אז מודאלי. במקביל הוא תרם מאוד לפיתוח הזרם השלישי בעזרתו של המעבד גיל אוואנס. בשנות ה-60 חזר דיוויס לבופ (פוסט בופ) ולקח אותו לכיוון אוונגארדי יותר ובסוף שנות הששים יצר מיילס דיוויס סגנון חדש המשלב רוק בג'אז- פיוז'ן (fusion).
בשנות ה- 50 ובשנות ה-60 נדחק הג'אז החוצה ממועדון הריקודים, עקב כניסת הרוק והפופ, ומצא את מקומו הנוכחי כמוזיקה של מועדונים והופעות חיות. הדבר אפשר לקחת את הג'אז למחוזות רחוקים עוד יותר. נוצרו סגנונות ששוברים כללים מוזיקליים רבים, כפי שהתרחש במוזיקה הקלאסית עוד קודם לכן, ונוצר ג'אז אוונגרד ופרי (free) ג'אז. אדם חשוב שתרם לסגנון זה הוא ג'ון קולטריין שהיה סקסופוניסט של מיילס דיוויס בשנות ה-50. בשנות ה-70 תפס הפיוז'ן (fusion) את מרכז הבמה. מפתחיו העיקריים היו נגניו של מיילס דיוויס, מייסד הסגנון: הפסנתרנים ג'וזף זאווינול, צ'יק קוריאה והרבי הנקוק, הגיטריסט ג'ון מקלפלין, הסקסופוניסט ווין שורטר והמתופף טוני וויליאמס.