בעבודה זו אנסה לענות על השאלה האם מנגנון הרמת מסך, הינו כלי משפטי מידתי, יעיל ואפקטיבי למערכת המשפט בישראל או שיש להגביל את כוחו של כלי משפטי זה ולבצע רפורמה אשר תהיה ממוקדת בשיח רציונלי, המבוסס על בחינה של השינויים המוצעים על התנהגות השחקנים המרכזיים בתחום?

עוד מאז שנחקק חוק החברות, דוקטרינת הרמת מסך אשר נמנית עם סוגיות הליבה של דיני התאגידים הפכה לכלי משפטי תכוף על ידי בתי המשפט במדינת ישראל. הרמת מסך היא פעולה אשר מאפשרת לבית המשפט להסיר את מסך ההתאגדות מחברה מסוימת ולייחס את חובותיה ואחריותה של החברה, לבעלי המניות שלה.
ההכרה של בית המשפט בחברה כאישיות משפטית שאינה טבעית עלולה לגרום למצבים מסוימים בהם גורמים כאלו ואחרים ינצלו זאת לרעה. ייתכן מצב שבו אותם גורמים נצלניים יוכלו להסתתר מאחורי מסך ההתאגדות על מנת לחמוק מהתחייבויות שהם עצמם התחייבו להן. לכן, בנוסף להתפתחותו של רעיון האישיות המשפטית הנפרדת התפתחה גם דוקטרינת הרמת המסך. דוקטרינה זו מאפשרת למערכת המשפט להסיר את מסך ההתאגדות במקרים חריגים וכאשר נסיבות העניין מצדיקות זאת.
בכלכלה המודרנית של ימינו, עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה המסחרית מהווה תפקיד חשוב ביותר. יתרה מזאת, הוא ממלא תפקיד נוסף ומכריע בחייו של התאגיד והוא אף חיוני מאוד לתפקוד בעליו. זאת הסיבה שעיקרון הישות המשפטית הנפרדת נחשב בעיני רבים לאחד מעקרונות היסוד המרכזיים בדיני החברות. בשל כך, יש אפילו שרואים בו את אחת ההמצאות החשובות ביותר של המאה ה-19.