עבודה זו בוחנת את מרחב הסייבר האזרחי בישראל כעמוד תווך מרכזי של הביטחון הלאומי, תוך התמקדות בפערים שבין התפיסה הדוקטרינרית הרשמית לבין היישום והמציאות המבצעית בשטח. העבודה מנתחת את אופיין המשתנה של מתקפות הסייבר מצד איראן, אשר עברו במלחמת "חרבות ברזל" מריגול לפעולות הממוקדות בשיבוש וגרימת נזק, ומשלבות טקטיקות של "כופרה לכאורה" שנועדו להקרנת כוח, זריעת כאוס ושחיקת אמון האזרחים במוסדות המדינה. באמצעות הצלבת מסמכי המדיניות של מערך הסייבר הלאומי עם מחקרי ה-INSS, דוחות מיקרוסופט וביקורת מבקר המדינה (2026), נחשף פער נורמטיבי-אסטרטגי עמוק: בעוד שהמדינה מתמקדת בהגנה טכנולוגית על תשתיות פיזיות ("צינורות וחשמל") ותומכת במדיניות של "הגנה שקטה", היריב פועל בזירה התודעתית-פסיכולוגית. במקביל, דוח המבקר מצביע על חולשה מבנית וליקויים חמורים בגופי הממשל, הנובעים מהיעדר חקיקה ייעודית מוסדרת. לסיכום, העבודה מציעה שלושה תיקונים דחופים: השלמת חקיקת סייבר, מעבר לחובת דיווח פומבי מבוקר ושדרוג הסטנדרט הרגולטורי לטכנולוגיות הגנה מודרניות.