פסיכולוגיה חברתית – סיכום מצויין לבחינה/קורס
מצגת 1 – צייתנות + שכנוע לאחר מעשה
איך אני גורמת לאנשים לעשות משהו שסותר את העקרונות שלהם כי אני אמרתי? סטנלי מילגרם ביצע ניסוי שחקר את תופעת הציות לסמכות. הוא רצה בעקבות מלחמת העולם השנייה, השואה, לבדוק איך יכול להיות שעם קם והחליט להשמיד עם אחר? האם כולם השתגעו או שכולם סבלו מבעיה נפשית, מה מיוחד בגרמנים מבחינה אישיותיות שגרם להם לעשות זאת. והלכו לכיוון הסביבה, מה עודד דבר כזה באותו זמן מבחינת החברה. רצה לבדוק עד איפה אני מוכנה לציית כאשר זה נוגד את העקרונות שלי? באיזו נסיבות אנשים מגיעים לרמה שהם מתעלמים מסולם הערכים שלהם כי אמרו לה לעשות את זה? מילגרם תכנן את הניסוי שהיה צריך לבדוק זאת, הניסוי הזה מפורסם כי היה בעיות אתיות במחקר, הוא גרם להם לחשוב שהם הולכים לפגוע במישהו אחר, הוא גרם למצוקה גדולה כי לא ביקש את הסכמתם. בסוף, עדכנו אנשים והסבירו להם את מטרת הניסוי אבל זו בעיה אתית קשה. הניסוי חזק כי כמעט כל אחד יציית למרות שאין לו תמורה על כך כי כך אמרו לו. הניסוי: מילגרם פרסם בעיתון שהוא מחפש אנשים לניסוי ללמידה, אנשים מגיעים לניסוי, נכנסים לחדר עם מישהו שהוא המורה ואני התלמיד (משחק תפקידים), בחדר יש תיבה עם מפסקים שכל מפסק מעביר זרם חשמלי. על המפסק מסומן באיזה רמה מכת החשמל. נשאלות שאלות, במידה ואני טועה אני עולה בעוצמת המכות חשמל. תוך כדי שומעים את הנבדק צועק, בועט בקיר ובאיזשהו שלב מאבד הכרה. אני מתחילה לחשוב שזה מכאיב ומסוכן והמורה שליידי אומר לי להמשיך כי זה הניסוי והוא צריך להמשיך. זה בסה"כ ניסוי ואני הולכת לקבל מעט מאוד כסף על השתתפות, אני יכולה לקום וללכת אם לא נראה לי מה שקורה אבל התלמיד בוחר להישאר ולבצע את הפעולה.
נעשו כמה ווריאציות לניסוי הזה ובדקו איזה גורמים ייגרמו לאנשים לציית ולהגיע עד סוף הלוח ואיזה גורמים יפחיתו ציות?
1. העברת האחראיות לביקור הסמכות במרומז או במפורש כמו בניסוי– התחושה שאני לא אחראית גורמת לי לא לבצע שיקול דעת כי לא אני אשא בתוצאות ולכן אצליח להגיע רחוק.
2. סימני סמכות- מדים, דרגות, תואר שמופגנים ע"י בעל הסמכות. למשל, החלוק הלבן נותן לי ביטחון שמדובר ברופא. הדרגות בצבא מראות לי שמדובר במפקד. כל סמכות מסוימת יכולה לגרום להרגיש ביטחון מסוים במעשה.
3. הסלמה הדרגתית של הפקודות- קשה למתוח קו אדום. הקפיצות של רמת מכת החשמל היו קטנות, הם עלו בהדרגתיות. אנחנו לומדים על למידות מתוך התנהגות. בשואה, הנאציזם כלפי היהודים התחיל בהדרגה, התחילו איסורים מסוימים עד שהגיעו למכונות ההשמדה. אם הוא היה מתחיל ממכונות השמדה לא בהכרח היה מקבל שיתוף פעולה.
4. הקצב המהיר שבו הסיטואציה מתפתחת- אין לי זמן לחשוב, אני לא מצליחה לעבד מהר בצורה מרוכזת ואני פשוט מבצעת.
5. מרחק פיזי מהסובל- ככל שאני יותר רואה ושומעת יותר קשה לי, ככל שאני יותר מרוחקת יותר קל לי. בניסוי נותני מכות החשמל שמעו את הכאב מהצד השני אבל אם היו רואים או שומעים יותר יכול להיות שלא היו מגיעים עד לרמה גבוהה. למשל, מיחזור- אם הייתי גרה ליד הר האשפה הייתי מוכנה יותר להילחם למען מיחזור זבל, בקבוקים, זכוכיות וכו'
6. קרבה פיזית לבעל הסמכות- האדם הוא ליידי, זה לא משאיר לי זמן לחשוב וגורם לי לפחד ממנו. יותר קל להתחצף באסמסים. ככל שאני קרובה פיזית יותר לבעל הסמכות אני יותר מוכנה להיות צייתנית.
כשהניסוי נערך באוניברסיטה יוקרתית בארה"ב הייתה צייתנות גבוהה, כאשר הניסוי התבצע בבניין פשוט אז הייתה מעט צייתנות, כאשר אני רואה מה עובר על מקבל המכות אני פחות צייתנית, כאשר המורה לא היה פיזית ליידי הצייתנות ירדה, כשזה לא חוקר מפורסם ואחראי ונראה סתם סטודנט אז הצייתנות יורדת, כשראית לפנייך מישהו שלא הסכים לשתף פעולה עד הסוף הצייתנות יורדת.

מה מפחית צייתנות הרסנית?
1. להזכיר לכפופים שהם חולקים באחראיות לנזק שנגרם- להסביר שאם המפקד שלי אמר לי זה לא מסיר ממני אחראיות.
2. להזכיר לכפופים שמעבר לנקודה מסוימת צייתנות היא בלתי הולמת- פקודה בלתי חוקית בעליל, נותן את היכולת לפקפק בפקודות מסוימות.
3. חשיפה למודלים סרבנים- אנחנו לומדים מהתנהגות, הצבא מעניש בחומרה את אלו הלא מתגייסים כי יודעים שזה מתפשט.
4. לעורר בכפופים פקפוק לגבי המניעים של דמות הסמכות- שאנחנו גורמים לפקפק בידע שיש לדמות הסמכות אז אנשים יותר מתחילים להפעיל את השיקול הדעת שלהם.
5. ללמד אנשים מה נמצא בתחום הצייתנות ההרסנית ע"י הפסיכולוגים- המודעות לתהליך מסייעת לאנשים להתנגד לו, ככל שיש יותר מודעות יש יותר הבנה. למשל, בצבא, יש הרצאות בטירונות בנושא צייתנות הרסנית ותוצאותיה.
תיאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי של פסטינגר: ההתנהגות גורמת לדעה שלי להשתנות, אני משכנעת את עצמי ע"י התנהגות. יש שורה של מחקרים שמראים את הנקודה הזו. הנחת היסוד של פסטינגר היא שאנשים שואפים להיות רציונאליים מטבעם ובעלי חשיבה לוגית. אדם שואף לעקיבות קוגניטיבית- מצב שבו העמדות, תחושות, אמונות והתנהגות מתאימים זה לזה. הדעה שלי, הרגש שלי וההתנהגות שלי תואמים. למשל, מיחזור, אם אני חושבת שזה חשוב ומרגישה שזה חשוב אז אני ממחזרת. אני שואפת לא להיקלע למצבים בהם הרגש שלי חושב משהו אחד, המחשבה שלי למשהו אחד וההתנהגות שלי למשהו אחר. דווקא הרצון של אנשים לשמור על עקיבות קוגניטיבית יכול להוביל להתנהגות לא רציונאלית וזה החידוש בתיאוריה- אני חושבת שלמחזר זה חשוב אבל אני לא עושה את זה. זה גורם לי לעוות את המציאות במטרה להיות עקבית. בגלל שרע לי שאני לא ממחזרת ולא בא לי להתחיל למחזר אז אני אשנה את הדעה והמחשבה שלי ואחשוב שזה לא חשוב למחזר וככה נוח לי. דווקא בכלל שאנחנו שואפים להיות רציונאליים, לפעמים אלך למקומות לא רציונאליים. דיסוננס קוגניטיבי- מצב שבו אני מודעת לחוסר עקיבות קוגניטיבית וזה מעלה בי תחושה לא נעימה של מתח. כאשר אדם חווה דיסוננס קוגניטיבי יש לנו צורך להפחית אותו בגלל תחושת המועקה, ככל שהפער יותר קיצוני אני מרגישה פחות בנוח ובעקבות זאת אני שואפת לעשות משהו כדי להעלים את התחושה הזו, זה לא כיף לחוש חוסר שקט ומתח. כשאנו מרגישים כך אנו שואפים להפסיק את זה.
עוצמת הדיסוננס קוגניטיבי מושפעת מ:
1. חשיבות הנושא לאדם– כשהנושא מהותי עבורי קשה לי אם יש פער ואני מרגישה יותר צורך להחזיר את העקביות.
2. מספר הקוגניציות מעודדות הדיסוננס– ככל שיש לי יותר מחשבות שמעוררות דיסוננס אני מרגישה יותר במצוקה מהפער.
3. מספר הקוגניציות המשככות דיסוננס- ההסברים/התירוצים שלי לפער, אני עושה שקלול בין השניים הקודמים. המשחק בן שלושת הסיבות האלו. האם הנושא המחזור חשוב לי? אם כן, האם יש לי טעונים טובים שאני לא ממחזרת וזה בסדר שיש פער? אם כן, הם בטח חלשים לעומת הטיעונים שהפער הקיים הוא לא בסדר. ככל שיש לי יותר סיבות ל- למה זה בסדר שיש את הפער, אני חיה בשלווה. אבל כשאין לי הרבה סיבות טובות לפער זה יכניס אותי למצוקה מהפער.
דרכים להפחתת הדיסוננס הקוגניטיבי:
1. הפחתת חשיבות הקונפליקט- אם אני מחליטה שזה לא עקרוני למחזר אז לא קריטי לי שאני לא ממחזרת.
2. שינוי קוגניציה התורמת לדיסוננס- אם לא הצלחתי להפחית בחשיבות והייתה לי מחשבה שאני נותנת דוגמא רעה אז אני אקח את מה שמטריד אותי ואגרום לכך שהנושא לא יהווה מטרד יותר 'אמנם לא מחזרתי אבל אני זורקת את הזבל רק בפח'.
3. קוגניציה משככת דיסוננס- למצוא עוד סיבה ללמה זה לא נורא שקיים הפער בן המחשבה וההתנהגות. למשל, אני עכשיו בתקופה לחוצה אני אעשה את זה מתי שהוא.
4. שינוי התנהגות כך שתתאים לעמדה- להתחיל למחזר.
סוגי דיסוננס:
1. הצדקת התנהגות סותרת עמדה
הניסוי של פסטינגר: בשנת 1959, במחקר הזה הזמינו סטודנטים לבצע ניסויים במעבדה. כל הסטודנטים ביצעו את כל סדרת המטלות שביקשו מהם (לשים משהו בחור המתאים ולהוציא את זה ולהכניס שוב). ללא ידיעתם, הם מחלקים לשלושה קבוצות. לשתי הקבוצות הראשונות מסבירים שמטרת הניסוי היא לבדוק איך הציפיות של הנבדקים משפיעות על הביצוע בפועל. הוא מבקש עזרה מאחת הסטודנטיות תמורת $20 לשקר לבאים אחריו שהניסוי מעניין וחלק קיבלו $1. רוב הנחקרים הסכימו לבצע, הגיע מישהו אחד והם אמרו לו שהניסוי מעניין. הגיעו מישהו שביקש לקבל הסבר ודירוג של העניין בניסוי. מצאו שהנבדקים שקיבלו $1 דירגו את הניסוי כ6.35 מתוך 10. אלו שקיבלו $20 דירגו את הניסוי כ5 מתוך 10. אלו שלא קיבלו כלום דירגו 4.5. הייתה קפיצה משמעותית כשאנשים קיבלו דולר אחד, הם היו חלק מהניסוי ומהם ביקשו לשקר והניסוי היה עבורם מעניין- הם היו ב דיסוננס קוגניטיבי – גבוה!
ככל שההתנהגות של האדם יותר סותרת את עמדתו בנושא מסוים, כך הוא יחווה יותר דיסוננס ויותר לחץ פנימי לשנות את עמדתו. בניגוד לניבוי של תיאוריית החיזוקים- אם על פעם שילד מכין שיעורי בית הוא מקבל משהו טוב אז הוא יאהב להכין שיעורי בית. אם לאנשים יש סיבה פנימית ואנחנו נותנים להם סיבה חיצונית אנחנו מקלקלים את זה עם סיבה חיצונית. אם תגרום לאדם לעשות משהו ולא תיתן לו סיבה למה שהוא עושה אצטרך למצוא אחת. אנחנו חושבים שאנחנו רציונאליים, חושבים שאנחנו עקביים וזה לא כך.
התופעה הזו של הצדקת התנהגות סותרת מכונה 'המעט שמביא להרבה'/'השכנוע העצמי'- אם תצליחו בהכי מעט שאפשר לגרום למישהו לעשות משהו זה הרבה. הורים שאומרים לילד "אולי תעשה את זה וזה" והילד עושה את זה אז אם הילד הולך ומממש את זה, כנראה שאני עושה את זה כי אני רוצה כי לא הבטיחו לי שום דבר בתמורה.
שינוי העמדה יתרחש בסבירות גבוהה יותר כאשר:
1. תוצאות ההתנהגות שליליות באופן משמעותי, בניסוי של פסטינגר אמרתי לזה שבא אחריי שהולך להיות לו כיף ומעניין והוא יגיע עם ציפיות ויתאכזב. יש לי יותר דחף להסביר למה עשיתי משהו רע מאשר למה עשיתי משהו טוב. אני יותר מרגישה צורך להבין למה עשיתי את זה.
2. כשהאדם תופס עצמו כאחראי לה- אם היו מאיימים שיוציאו את הסטודנט מהלימודים אז הייתי מבינה יותר למה עשיתי זאת.
2. הצדקת מאמץ
– השלכות לטיפול פסיכותראפיה- ההשקעה הראשונית(זמן+כסף)-התפיסה שלי עולה ככל שמשקיע יותר.לדוגמא-ההשפעה מטיפול הינה כי אדם משקיע ונותן מעצמו-מחייב אדם לפתח מוטיבציה ראשונית! מאמץ גדול=תוצאות טובות.
– זכותה של אמריקה להתערב בוויאטנם (29 %שלא אמרו כן מתוך אלו שלא השתתפו ו 59% מכלל שהשתתפו)
– כאשר אדם עומד בפני שתי אפשרויות פעולה-שלכל אחד יש יתרונות ו חסרונות. דוגמא-לקחת משמרת?=כסף או לנוח=מנוחה, זמן איכות.

3. הצדקת אפשרות משתי אופציות
יש דיסוננס-למה בחרתי את זה וביטלתי את האופציה השנייה?כדי להתמודד עם זה-אחרי בחירה אני מוצא יותר יתרונות בבחירה שלי.
– כדי להקטין את המתח – יגדיל האדם יתרונות של הבחירה.(לדוגמא:הימורים סוסים-אחרי ששמתי כסף-יותר בטוח בבחירה)

4. ציפיות שהתבדו
– במקרה של ציפיות שהתבדו האדם עומד בפני מציאות שסותרת את אמינותו.
– האדם שחש קודם לכן רציונאליות הופכת לטיפשות.
– אני אמצא פתרון לבעיה כדי להצדיק את האמונה שלי-למצוא תשובה למה באמת מדקתי!למה בחרתי באמונה שלי מקורית.
– ישנו צורך לשכנע אחרים בצדקת הדרך.דוגמא=חוזר בתשובה-אמנתי במשהו ואז הייתי חילוני וחוזר לדת אז זה מראה כי חוויתי משהו ויש לתקן את המצב הקודם.אם אשכנע אנשים אחרים-אז כנראה אני צודק.
– דוגמא נוספת – על גברת קיש בשנות 1950 על הקבוצה של אנשים שהאמינו כי ביום של סוף העולם ולעזוב לחלל.
5. הרתעה לא מספקת.
כאשר אדם נרתע מלעשות דבר בו הוא מאוד חפץ, ואין סיבה ממש משכנעת לויתורו –הוא חש דיסוננס.- רציתי לנסוע לברלין אבל מישהו זרק לי על כך שלא לנסוע ואם לא נסעתי אז כנראה זה לא היה חשוב לי.
ראינו קטע מסימפסונס. כאשר הוא גידל את הלובסטר. דיסוננס- אם לא אכל מתחילה- אז לא רצה באמת.
תנאים הכרחיים לעירור תחושת הדיסוננס (קופר ופזיו).
1.תוצאות שליליות של התנהגות הסותר עמדה- אם בחרתי אז האחריות היא שלי.
2.תחושת אחראיות
3.עירור פיזיולוגי- צריכה להיות תגובה גופנית-לחוות פיזית- דפיקות לב.
4.יחוס העירור הפיזיולוגי להתנהגות- חייב לקשר בין תחושה פסיכולוגית ופיזית אז לא שווה. חייבים להבין ולהרגיש את הקשר.
מצגת 2 – דה אינדיווידואציה
דה אינדיבידואציה – תהליך הגורם לאנשים לאבד את זהותם הייחודית ומתמזגים עם הקבוצה. לא מחייב שזה יהיה דבר רע. (כמו בכדורגל – שכולם צועקים אותו דבר…). הבעיה היא – כשאני עושה זאת אני מאבדת את ערכי המוסר ואת הבלמים האישיים שלי. אני עושה מה שכולם עושים – בין אם לטובה ובין אם לרעה. השתייכות לקבוצה מעלה את רמת התוקפנות. אני אעשה דברים שאולי אם הייתי לבד לא בהכרח הייתי עושה.
מה גורם לדה אינדיווידואציה?
1. איבוד הזהות האישית – אני חלק מקבוצה.
2. תחושת אנונימיות ואחידות – אף אחד לא בולט במיוחד – אני עוד חייל בפלוגה.. אני לא שונה מאף אחד – זה מעצים חוויה שאני חלק ממשהו. לא נרקוד באור כמו שבחושך.. כשאני ליד אנשים אתנהג אחרת.
3. התמזגות עם הזהות הקבוצתית. כולנו פה כי כולנו חיילים, אוהדים של בית"ר, מעריצים של ריטה..
4. במצב זה פוחתת המודעות לנורמות האישיות ופוחת החשש מתגובת הזולת – לרוב לא ידעו מי הייתי – כי הייתי עם קבוצה – אי אפשר להאשים רק אותי.
5. נחלשות העכבות / הסתייגות מפעולות מסוימות – ויש נטייה גדולה יותר לתוקפנות.

דה הומניזציה – לורנץ – שלילת צלם אנוש מהזולת . היהודים הם מזיקים – הוא ניראה כמו בן אדם אבל הוא לא!!
– הדבר נעשה כדי להקל עלינו לנהוג בתוקפנות כלפיו (דבר שלפי לורנץ הוא הכרח הישרדותי). אם אני אחשוב שיהודי הוא כמו חולדה – אז לגיטימי שאני אנהג כלפיו בתוקפנות – זה מקל עלי כפוגע.
– התהליך מאפשר לי להתייחס לאדם או לקבוצה כלא אנושיים ולכן לא ראויים ליחס אנושי. בשואה השוו יהודים לעכברים.
הניסוי של זימברדו – איך בתנאים מסוימים שיש דה-אינדיווידואציה ודה-הומניזציה – איך זה גורם לאנשים לתוקפנות. ניסוי הכלא. פרסמו הודעה – "צריך מתנדבים לניסוי על חיי כלא.. 20$ ליום".. לא היה משת"פ!! כולם היו נבדקים אמיתיים – באופן רנדומאלי חילקו אותם חצי סוהרים וחצי אסירים. דה אינדיווידואציה – כל הסוהרים היו עם משקפי שמש. דה הומניזציה – הם הופכים האופן סמלי לפחות אנושיים – אין שם – כולם קיבלו מספר!!! הכניסו אותם לכלא – ואמרו לסוהרים מסגרת כללית איך להתנהג. רצו לראות אם הם יעשו את המינימום ההכרחי כדי לשלוט בהם או שמא הסיטואציה תגרום להם לתוקפנות יותר ולהקצין את ההתנהגות שלהם?! – בסופו של דבר כולם יודעים שזה רק ניסוי. כבר בערב הראשון האסירים התמרדו – הם חשו שמפרים את כבודם, ושהסורים "דורכים" עליהם.
ביום השני הסוהרים היו תוקפניים יותר, הענישו את האסירים, מתגרים בהם, לא נתנו להם לישון, הכריחו אותם לנקות שירותים בידיים חשופות. מישהו התמוטט רגשית. 3 מתוך האסירים קיבלו התמוטטות עצבים ושוחררו. השאר המשיכו בניסוי. (סה"כ – 13 אסירים ו 13 סוהרים). הסוהרים ממש התאמצו להשפיל אותם – פגיעה באגו. האסירים ממש התמוטטו – באופן שמצריך טיפול.
לאחר 6 ימים הניסוי הסתיים – הוא אמור היה להיות שבועיים.
הניסוי של אש – קונפורמיות. (מילגרם היה תלמיד של אש) – מילגרם, אש, וזימברדו – כולם בדקו את הצייתנות הקונפורמיות ודה אינדיווידואציה ודה פרסונליזציה – כולם דוקים את הקצנת ההתנהגות של האדם.
מאמר חובה – הניסוי של זימברדו – 1971:
– המאמר בוחן מנקודת מבט מחודשת את הניסוי של זימברדו.
– נשאלת השאלה – האם יכול להיות שהיה מאפיין מיוחד לכל האנשים שהשתתפו בניסוי – ובגלל זה הם התנהגו ככה?
– זהו אחד הניסויים המפורסמים ביותר. הוא מפורסם כניסוי שמדגים כי לסיטואציה מסוימת יש כוח לגרום לאדם צעיר/ גבר – להתנהג בצורה לא אנושית.
– הגישה המצבית לתוצאות – המסקנה היא שכוח של סיטואציה מבטלת הסתייגויות מוסריות אצל אנשים טובים.
– חוקר שבדק מקרים של רצח עם בהקשרים שונים – ראה כי חלק בחרו להיות שם (בגרמניה הנאצית – SS היה התנדבות – אם בחרת כנראה שיש לך תכונת אופי שגרמה לך להיות שם… זה לא רק המצב – האישיות שלי גורמת לי לבחור להיות במצב מסוים ולא בהכרח שמכריחים אותי. כמו בצבא – חלק בוחרים ג'ובניק וחלק לוחמים ביחידה מובחרת – זה תלוי אופי).

– במחקר זה בודקים אם היו מזמינים אנשים אחרים לאותו מחקר – האם הם היו מתנהגים זהה?? יש בעיה שהניסוי לא אתי – לכן אי אפשר לשחזר אותו. וגם אי אפשר להחזיר את האנשים אחורה כי הם מוטים יותר ויודעים שזה לא אתי.
– החוקרים ניסו לייצר מחקר נוסף שדי דומה לזימברדו – אבל יותר אתי. בהנחה שאם זו תכונת אופי – כנראה שאם יש מצב עם הרבה אנשים בעלי תכונות תוקפניות – הם יגבירו תכונות אלו, וידכאו תכונות מוסריות. כשאני עם תכונה דומיננטית ואיתי יש עוד אנשים כאלו – ואנחנו בקבוצה, כנראה שה"ביחד" – ייתן לגיטימציה לאלימות ולהפחית תכונות מוסריות.
– אצל זימברדו – המודעה התפרסמה בקול'ג של בנים. והציעו להם 15$ ליום, ומי שהתעניין הלך למקום מסוים בקול'ג ושם הוחלט מי ייכנס ומי לא. 75 סטודנטים התעניינו בניסוי, בראיות בדקו את בריאות הנפש במשפחה, שלהם, אלימות וכו'. 24 הכי יציבים פיזית ונפשית – נבחרו לניסוי וחולקו רנדומאלית לאסירים וסוהרים.
– יכול להיות שה24 שנבחרו היו הכי פחות בעיתיים.. או שמא כולם באמת היו אזרחים למופת ומהם בחרו את ה"הכי טובים", זימברדו לא מייחס לכך חשיבות במחקרו – אך כאן נשאלת השאלה הזו!!!
– הניסוי הופסק כי המשתתפים הנורמאליים – הסוהרים והאסירים – התחילו להתייחס בצורה מופרעת לכל הסיטואציה. האסירים היו דיכאוניים וחסרי אונים. או הסוהרים שהיו סדיסטיים תוקפניים.
– אצל זימברדו רצו לבדוק מה משפיע על האדם? – כוח הסיטואציה או האופי האנושי – והחליטו שזה כוח הסיטואציה.
– בגלל שכולם חולקו רנדומאלית – לסוהרים ואסירים – אי אפשר להצביע ממש על האישיות של הנבדק – כי זה לא היה בכוונה חילקו באופן אקראי. השוו את הסוהרים והאסירים זה לזה – ולא מצאו הבדל באופי – לכן מה ש-כ-ן מבחין זה הסיטואציה. הסטאטוס של אסיר ושל סוהר – כל אחד מהם קבעו את התגובה. אולי אסיר שהיו אומרים לו להיות סוהר – היה מתנהג גם בתוקפנות!!!
– זימברדו טוען שמנקודת מבט מרחוק – מאוד קל להיות "אני" אבל אם אני אכנס לסיטואציה שונה לגמרי – ייצאו ממני תכונות שאני לא מכירה בעצמי. במצבים טוטאליים – קיצוניים – התנהגות של אנשים תהיה גם היא קיצונית.
– אנחנו לא מעריכים את כוחה של הסיטואציה – עד שאנחנו לא ממש בתוכה! הטבע האנושי יכול להיות מאוד מופנם ולא גלוי – כי אולי אין לי סיטואציה שאני מתמודדת עם עצמי באמת. האופי שלי יכול לעבור שינוי עם ההתבגרות, וזה יכול להיות מאוד דרמטי בחיים.
– "האיש שחשב שאשתו היא כובע" – ספר. "התעוררות" – סרט – מומלץ!!
– יש כמה דוגמאות של אנשים חסרי רקע של אלימות בהפכו לכאלה – בגלל הסיטואציה.
– ב 1970 – הגישה המצבית הייתה מאוד חזקה..והיא שלטה בשנות ה 70. עד שהגיעה הגישה של אינטראקציה = גם אישיות וגם סיטואציה. בסיטואציות חזקות בהן טווח ההשפעה שלי מצומצם – אני אצטרף לקבוצת הרוב. דוג'- בבי"ס כשכולם צוחקים על ילד – כנראה שגם אני אצחק – אפילו שאם הייתי לבד לא הייתי עושה זאת.
– אפילו בסיטואציה מאוד חזקה האישיות לא נעלמת – היא איך שהוא צריכה לבוא לידי ביטוי.
– תמיד ניראה מישהו שעומד על שלו (מילגרם – חלק החליטו לצאת ולא להמשיך לחשמל. מלחה"ע ה2 – חסידי אומות עולם)
– אם לא הכניסו אותי לכלא.. במרבית המצבים בחיי אני בוחרת מה לעשות, איפה ללמוד, מי יהיו חבריי… אני לא רק מגיבה למצבים אני יוצרת מצבים שתואמים את הסיטואציה שלי. אני בוחרת לעבוד במלצרות או בבנק.. זה תואם לאופי שלי.
– חוקרים מצאו שבהתאם לתכונות אישיות אנשים בוחרים לאן הם כן הולכים ולאן לא! אנשים מופנמים לא הולכים לשיר קריוקי!!!! אנשים מאוד אקסטרוברטיים ושאוהבים תשומת לב – כן ילכו! דוג' אריק אינשטין – שרק כותב שירים ולא שר אותם כי יש לו פחד במה.
– יש תופעה שקורית בקבוצה – פולריזציה (קוטביות) קבוצתית – להיות בקבוצה שחושבת כמוני וחולקת איתי ערכים דומים – אנחנו נוטים להקצין את זה – כך שאם אני תוקפני שנמצא בקבוצה של תוקפנים – הקבוצה תהיה מממממממש תוקפנית!!
– יכול להיות שהאנשים שבחרו ללכת לניסוי על חיי כלא – זה אנשים שפשוט לא הייתה להם בעבר סיטואציה שבה יכלו לממש את הפוטנציאל התוקפני שלהם, או שאולי הם בחרו להקצין את התנהגותם התוקפנית, או שאולי הם לא ידעו בכלל על הצד התוקפני שלהם?!.
– הטענה הייתה – שאולי לכולם הייתה נטייה נמוכה לתוקפנות – ושם זה התפרץ החוצה!

מצגת 3 – התנהגות פרו חברתית
מי עוזר? למה אנחנו עוזרים? מתי נעזור? – זהו תחום מחקר מאוד נרחב ויש על זה הרבה מחקרים. פרו חברתי = למען החברה.
מהי פעולת עזרה? מה ההבדל בין הושטת עזרה לבין מעשה נדיב לאדם אחר. שוטר שעוזר לילדה שהלכה לאיבוד? בנבחרות ספורט – כשצריך שת"פ האם זו עזרה או חלק מהתפקיד שלהם? מתי נשתף פעולה? מתי נבצע את תפקידנו ומתי באמת נושיט עזרה לציבור? האם יש מצבים שנעזור שלא מתוך אינטרס?
המרכיבים של פעולת העזרה
1. מה עשה האדם העוזר – מה הפעולה שעשה בפועל?! לפעולה אמורה להיות תוצאה שתביא תועלת לאחר. גם אם הוא הביא תועלת האם זה בכוונה? לפעמים אנו עושים משהו בלי להתכוון.
2. מה הייתה כוונתו של האדם העוזר?
3. האם האדם עזר מרצונו החופשי? יש כאלו שזהו תפקידם!
התנהגות פרו חברתית היא פעולה רצונית לטובת הזולת, שאינה נעשית בציפייה לתגמול מוחשי או מיידי.
התנהגות פרו חברתית – נלמדת או נרכשת?
סוציוביולוגיה – אני עוזר משמע אני שורד – מולד – יש משהו שמשתלם ותורם להישרדות בעצם הושטת העזרה.
– ברירת שארים / הגן האנוכי: אנו נעזור למי שנושא גנים זהים או דומים לשלנו – יש לנו נטייה גנטית להשתדל להישאר בחיים ואנו מעבירים זאת מדור לדור. לכן נעזור למי שנושא גנים שלנו (קרובי משפחה, אחים, דודים) אם אעזור לבני המשפחה הם ישרדו והגנים האלו יעברו הלאה. נטייה לעזור היא מולדת מתוך סיבה שזה יעזור לנו לשרוד.
– עקרון ההדדיות : נעזור משום שמחר אנו עלולים להזדקק לעזרה. כוח הקבוצה מגן עלי, לכן אעזור לאחרים כי יום אחד אני גם אזדקק לעזרה. מי שעוזר שורד יותר. זה לא נעשה במודע – זה מונצח בגנים שלנו.
אישיות אלטרואיסטית – (ראשטון – חוקר)
– אלטרואיזם כתכונת אישיות מולדת שמופיעה בכל מני עוצמות אצל אנשים שונים.
– נחקר בקשר לחסידי אומות עולם – הם עוזרים לאנשים אחרים תוך כדי סיכון עצמם. למה הם עושים זאת? מצאו שלו אנשים שהוריהם עזרו יותר ויש להם נטיות פרו חברתיות. ולא בהכרח בגלל הגנים שלהם! לכן ההסבר של הגנים עדיין לא מוכח והוא לא ברור בדיוק!
חיזוק התנהגות פרו חברתית – כי למדתי ונתנו לי חיזוקים כשעזרתי לאחרים.
– תגמולים חומריים עבור מעשה פרו חברתית הפחיתו את הנכונות לעזור ללא תגמול בקרב ילדים שרגילים לקבל תגמולים כאלה. בדקו מהו סוג החיזוקים שנתנו לילדים כדי לשמר התנהגות פרו חברתית. "כל הכבוד" או "שוקולד". מי שקיבל תגמול חומרי (שוקולד / כסף) עשו זאת רק עבור הגמול החומרי הזה! ואילו מי שקיבל חיזוק מילולי –הפגין אישיות מתמשכת פרו חברתית. ההסבר הוא שתגמול חיצוני נותן סיבה ברורה ל-למה עשיתי זאת? וכשלא נותנים תגמול מוחשי – זה מעיד על – מי אני!!. ההסבר לכך – תגמול חברתי פחות בולטים וגורמים לייחוס פנימי!! עשיתי מעשה מסוים לא בשביל 5 שח' אלא כי באמת אני רוצה לעשות זאת! שבחים ודברי תודה נוגעים לנו באישיות יותר מ 5 שקלים. לכן "נאהב" את עצמנו יותר.

ענישה כדרך טובה ללמוד להושיט עזרה
– ענישת התנהגות אנטי חברתית מעודדת תהליך של התרצות. התרצות תהיה ללא הפנמה! אני לא ארביץ לאחי כי אמא בסביבה ולא כי אם אמא תגלה היא תיתן לי מכות. כשאמא תלך אני ארביץ לו!!.
– הסבר על הפגיעה שהסבת לאדם אחר מעודד את פיתוח יכולת האמפטיה דרך תהליך של הפנמה.!
הדגמה – ללמוד להושיט עזרה:
– להיות מודל לחיקוי – לכן תמיד ילדים יחקו אותנו ואת מה שנגיד. לכן אם נעזור ונהיה פרו חברתיים – ילדינו יצאו ככה.
– פעוטות מוכות לא הפגינו אמפטיה לילד בוכה – אלא כעס! – הם מחקים את ההורים שלהם שהם גם חסרי אמפתיה.
– מרבית חסידי אומות עולם טענו שהם גדלו בבתים שהריהם נהגו לעזור לאחרים.
– 60% מתורמי דם בפעם הראשונה – יש להם קרוב משפחה שתרם בעבר! – חיקוי של אחד ההורים או בני משפחה.

המניעים להתנהגות פרו חברתית – אלטרואיזם או אגואיזם.
האם אני עושה דברים כי בא לי או כי יצא לי מזה משהו. אני תורם 20 שח בחודש לנזקקים – האם זה כי אני מקבל מכתב תודה אחר כך או שמא בגלל ההרגשה הטובה שלי שיש לי. השאלה היא – אני עוזר! אבל למה? כי זה טוב לי או כי אחרים יראו שעשיתי זאת?!
1. מודל העוררות (עלות – תועלת) של פיליוואן ועמיתיה – עזרה ממקום אגואיסטי(תועלת)
כאשר אנו נתקלים בקורבן, ישנה עוררות פיזיולוגית לא נעימה. כדי לחזור למצב של רגיעה עלינו לעשות דבר –מה כדי להרגיש את טוב יותר עם עצמי, כמו לעזור לקורבן או לחמוק מהמקום. ההתנהגות שתיבחר לבסוף – הושטת עזרה או הימנעות – תלויה בשלושה גורמים:
– עלות הושטת העזרה – אם אני אעזור כמה זה יעלה לי? שעה שעתיים? כסף? מאמצים? וויתור על עצמי?
– מה התגמול שאקבל על הושטת העזרה? מכתב תודה, כסף ממישהו, מילת תודה?
– עלות ההימנעות מהושטת עזרה? – אולי אם לא אושיט עזרה, אנשים יראות אותי ויתייגו אותי כמי שלא עוזרת.
השקלול של כל השלושה יעזור לי להבין אם אני אעזור או לא!

טבלה במצגת –
עמודה ימנית: (מייצגת אלטרואיזם)
גבוה
עזרה בדרך עקיפה – להרים טלפון לעוס" כדי שהיא תטפל בילד המוכה ולא לקחת את זה על עצמי!
הגדרה מחדש – הוא לא "טובע" הוא פשוט – "שוחה". לתת משמעות אחרת כדי להצדיק את חוסר העזרה שלי!
הטלת אחריות על הזולת – אני לא אעזור – יש פה עוד 100 סביבי אז שהם יעשו זאת.
הורדה מערך הקורבן – סתם נרקומן.. בעיה שלו שהוא נכנס לים עם דגל שחור.