תוכן עניינים

מבוא- רקע, שאלת המחקר, מהלך העבודה………………………………………
סקירת ספרות
מדינת ישראל- העשור הראשון- היחס לשואה ולניצולים………………………..
משפט אייכמן- עדויות מרכזיות……………………………………………………..
זיכרון, חינוך ותודעה- השפעת משפט אייכמן על החברה הישראלית…………
משפט אייכמן- בפרספקטיבה היסטורית……………………………………………
סיכום…………………………………………………………………………………..
ביבליוגרפיה…………………………………………………………………………..

מבוא

"במקום בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן – אינני עומד יחידי. עימדי ניצבים כאן, בשעה זו, שישה מיליון קטגורים. אך אין הם יכולים לקום על רגליהם, לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם – אני מאשים. מפני שאפרם נערם בין גבעות אושוויץ ושדות טרבלינקה, נשטף בנהרות פולין וקבריהם פזורים על פני אירופה לאורכה ולרוחבה. דמם זועק, אך קולם לא יישמע. אהיה על כן אני להם לפה ואגיד בשמם את דבר האישום הנורא."

משפט אייכמן הוא מן האירועים המכוננים של החברה הישראלית בראשית העשור השני להקמתה של מדינת ישראל. זוהי נקודת מפגש עיקרית וראשונית במידה רבה, בין החברה הישראלית לבין השואה. התהודה התקשורתית והציבורית לו זכה, הן במדינת ישראל והן בחשיפה למדיה הכלל עולמית, היו בקנה מידה עצום.
חשיבות האירוע נאמדת בשני אספקטים מרכזיים, ראשית, ישראל, כמדינה ריבונית ועצמאית, שבמבצע חשאי ונועז, מביאה לדין את אחד מפקידיה הבכירים של מכונת ההשמדה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה, ושואת יהודי אירופה, פושע מלחמה אשר היה אמון על שילוח רכבות אל מחנות הריכוז וההשמדה, ושתחת אחריותו עברו קרוב לחצי מיליון בני אדם, שרובם המוחלט נרצחו במחנות ההשמדה השונים ברחבי פולין וגרמניה.
אספקט שני, ומהותי לא פחות, תפיסתו של אדולף אייכמן, הבאתו לדין וקיומו של משפט פומבי בירושלים, חשף את החברה הישראלית, כמעט לראשונה בהיקף כזה, לזוועות מלחמת העולם השנייה ולתוכנית החיסול השיטתית של המשטר הנאצי כלפי יהודי אירופה ושאר מיעוטים אתניים ברחבי היבשת.

עבודה זו תרצה לבחון סוגיה מהותית זו הקשורה למשפט אייכמן ולהעלות את שאלת המחקר, כיצד תרמו העדויות במשפט לשינוי הגישה, בקרב הציבור הישראלי, ביחס לשואה ולניצוליה?.
על מנת להעמיק בשאלת החקר, ראשית אבחן את החברה הישראלית בעשור הראשון לקיומה ביחס לזיכרון השואה ולאלפי הניצולים שהגיעו לארץ. יועלו סוגיות בדבר הצורך בהקמת חברה ומדינה על "חורבותיו" של העם היהודי ומאורעות השואה, הסכם השילומים עם גרמניה והפולמוס הציבורי בעקבותיו, ו"שינוי תפיסה" של ממשלת ישראל בדבר הצורך לרדוף ולהביא פושעים נאצים לדין.
חלק שני יעסוק במשפט עצמו, מתוך יותר ממאה עדים ואלפי מסמכים שהוצגו במשפט, אברור מספר עדויות מרכזיות הממחישות את גודל הזוועה של שואת יהודי אירופה, אלה שימשו כמתן רקע משפטי ובעיקר, כדי ליצור תודעה ציבורית בעבור מי שאינו הכיר ונחשף לכך בקרב החברה הישראלית.
חלק שלישי יעסוק במישרין בהשפעת משפט אייכמן והעדויות בו, על "עיצוב" זיכרון השואה בחברה הישראלית, זאת במישור החינוכי, הטמעה ותודעה ברבדים שונים של החברה, וקיומן של מערכות זיכרון ממלכתיות ופרטיות שתפקידן להנציח את מאורעות השואה.
חלקה האחרון של העבודה יבחן את משפט אייכמן בפרספקטיבה היסטורית, יותר מחמישים שנה לאחר המשפט, כיצד נתפס מאורע זה במציאות בת ימינו של החברה בישראל.

מדינת ישראל העשור הראשון-
היחס לשואה ולניצולים

חיפוש פושעים נאצים והבאתם לדין לא היו בראש סדר העדיפויות של מדינת ישראל בשנות החמישים. הסיבות לכך נעוצות בקשיים של השנים הראשונות לקיומה של המדינה. שנים אלו היו כרוכות בייסורים רבים, ביניהם ההתאוששות ממלחמת העצמאות וקליטת "העלייה ההמונית" שזרמה לישראל בממדים אשר הכפילו את אוכלוסיית ישראל באותה תקופה. כמו כן, ניצבו בפני המדינה גם קשיים כלכליים עצומים, קשיים מוסדיים שונים, וכמו תמיד, בעיות ביטחון. במדינת ישראל הצעירה החלו לצוף תחושות הנקם, ניתן לזהות שלושה כיוונים שאליהם נותבו תחושות הנקם. האחד, ההשתתפות הפעילה של אלפי ניצולים במלחמת העצמאות. הכיוון השני והמפתיע היה בהפניית תחושות הנקם כלפי הניצולים עצמם, בעיקר כלפי מי שכיהן בשואה כקאפו, כשוטרים יהודים, כראשי מועצות יהודיות ועוד. הללו נתפסו בעיני רבים מן הניצולים כאחראים הישירים למותם של קרוביהם. הכיוון השלישי היה תובענותם של החיים בישראל בשנות ה- 50. הצורך לשקם את החיים ולבנות תאים משפחתיים חדשים ויותר מכל, הולדת ילדים. כל אלו לא הותירו בידי אזרחי מדינת ישראל זמן או רצון לעסוק במחשבות נקם. לתהליכים אלו הייתה השפעה רבה על הניצולים ועל תגובותיהם במשפט אייכמן. הדיונים בישראל בעשור הראשון לקיומה, סביב אירועי השואה נקשרו בדימוי הפאסיבי של יהדות הגולה. דימוי זה השתרש בתרבות העברית בשלהי המאה ה- 19, והתחזק במחשבה הציבורית בישוב הארץ- ישראלי. בבסיסה של תפיסה זו עמדה ההנחה כי בתקופת השואה הגיב הציבור היהודי בהתאם לדפוס התגובה הגלותי שנקבע בהיסטוריה היהודית נוכח מצבים של הרס וחורבן: הימנעות מוחלטת מהתגוננות וממאבק מזוין. הישוב בארץ התייחס באופן שונה כלפי היהודים, חברי תנועת המרי לבין כלל הציבור היהודי בשואה. ביקורת קשה במיוחד על הפאסיביות של היהודים תחת שליטת הגרמנים, נמתחה בעת הדיונים שהתקיימו בארץ בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, מצדו של יצחק גרינבוים, חבר הנהלת הסוכנות היהודית: "צרת היהודים בגולה שהעדיפו חיי כלב מוכה על מוות בכבוד. אם חלילה נגיע לשעה של פלישה… חלילה לנו להדמות ליהודי גרמניה ופולין, כי במקרה זה לא תהיה לעולם תקומה לציונות". השואה לא הייתה חלק ממערכת הסמלים שעיצבה את התרבות הישראלית בשנותיה הראשונות של המדינה. האידיאולוגיה שהנחתה את דרכה הפוליטית של מפא"י בראשותו של דוד בן- גוריון ביקשה להעמיד במוקד התרבות הישראלית את האתוסים והמיתוסים הקשורים במאבק על עצמאותה ובניינה של מדינת ישראל. בנאומיו של בן גוריון ובמאמרים שכתב בשנות ה- 50 מופיעות התייחסויות מעטות בלבד לשואה, וסוגיית הנצחת השואה כמעט ואינה מוזכרת. גישתו של בן גוריון נבעה מעמדתו העקרונית כי הנצחתם של היהודים שנרצחו בשואה כבר באה לידי ביטוי בעצם הקמתה של מדינת ישראל. לאורך שנות החמישים לא השתתף ראש הממשלה בעצרות הזיכרון שקיים "יד ושם", ואף לא ביקר במוסד ההנצחה. תפיסתו, כי הנצחת יהודי אירופה צריכה לבוא בחיזוקה ובבניינה של הארץ, ושכל מעייניו של העם צריכים להיות נתונים לביטחון המדינה, לבנייה וליצירה, ולא להנצחת אירועי החורבן, הוצגה באגרת ששלח ל"יד ושם": "המצבה האחת ההולמת את זכרה של יהדות אירופה שהושמדה על ידי חיות הטרף הנאציות- היא מדינת ישראל כולה…." בן גוריון יצר בתפיסתו זו את האבחנה בין "שם" ל "כאן". העובדה שרוב היהודים בשואה לא התנגדו לנאצים, לא נתפסה בעיניו כבושה, אלא כמציאות קיצונית קשה ובלתי ניתנת להבנה. הוא יצר אבחנה ברורה בין הארץ לגולה. האתוס של הלחימה מורשת ארגון השומר, ההגנה וצה"ל, צמח בארץ ישראל. אתוס ההתגוננות והמאבק המזויין היה זר ובלתי טבעי ליהודי הגולה. בעיניו, יהודי העולה לארץ מן הגולה עובר שינוי מטמורפוזי. הוא משיל מעליו את התכונות הגלותיות וקונה לעצמו מסכה שונה של ערכים ועוצמה. מנגד, עמדה באותה תקופה בזירה הפוליטית, תנועת החירות. תנועת החירות התמקדה בשני נושאים עיקריים ביחסה לחורבן יהדות אירופה. נושאים אלו השתלבו באתוסים התנועתיים ובמאבק הפוליטי העז של התנועה נגד מפא"י. הנושא האחד, התנגדות תקיפה להסכם השילומים ולכל ניסיון לרקום קשרים כלכליים, תרבותיים ופוליטיים בין ישראל לבין גרמניה. בהסכם השילומים ראו חברי התנועה בגידה בזכרם של קורבנות השואה, ולא פחות מכך פגיעה אנושה בכבוד הלאומי, אשר היה אחד האתוסים המרכזיים בתנועת החירות. הנושא האחר אשר בו עסקו ראשי תנועת החירות בהתייחסם לתקופת השואה, היה האשמת מנהיגות הישוב, מפלגת מפא"י- בהפקרת הגולה. הוויכוח על הסכם השילומים ובהמשך, התנגדותה של תנועת החירות לכל אפשרות של נורמליזציה ביחסי ישראל- גרמניה, הבליטו את ההבדל העקרוני ביחסן של מפא"י ותנועת החירות לזיכרון השואה. מפא"י, בראשותו של בן- גוריון הדגישה את בעיות ההווה של מדינת ישראל, תוך ניסיון להמעיט בחשיבותם ואף להתעלם מקיומם של "חשבונות היסטוריים" הנוגעים ליחסיו של העם היהודי עם עמי העולם בתקופת השואה, זאת מתוך שאיפה לטפח את מדיניות החוץ של מדינת ישראל נוכח העימות עם מדינות ערב. לעומת זאת, הדגישו דוברי תנועת החירות בכלל, ומנחם בגין בפרט, את בדידותו של העם היהודי בתקופת השואה, את סירובם של עמי העולם להושיט לו עזרה בשעה שעמד בסכנת הכחדה. הם חזרו והצהירו על התנגדותם הנחרצת לפיוס עם גרמניה, אשר בבניינה המחודש, ראו סכנה קיומית לעם היהודי. בשנות החמישים גבר הצורך בהנצחת השואה. דבר זה בא לידי ביטוי בישיבותיה של הכנסת באותה עת. הנצחת השואה נתפסה כדבר חינוכי בפרט לאור יחסו המתנכר של הנוער בארץ למורשת היהודית ולקיום היהודי בגולה. בקרב אישי ציבור ואנשי רוח גבר החשש כי הזהות היהודית אינה מהווה מרכיב בתודעתם העצמית של רבים מבני הנוער. על רקע זה, גיבש ב- 1957 משרד החינוך בראשותו של גורן, מבכירי תנועת מפא"י, תכנית חינוכית להעמקת התודעה היהודית. התכנית הדגישה את השאיפה להעמיק את זיקתם של בני הנוער להיסטוריה ולמורשת היהודית, ובעיקר ליצור בקרבם הערכה כלפי הקיום היהודי בגולה "לנטוע בלב התלמידים אהבת ישראל, ויחס של כבוד ודרך ארץ לכוח המוסרי שגילה העם היהודי במאבקו על קיומו". הנוער בישראל תפס את השואה כאירוע שמסמל יותר מכל את חולשתו ותבוסתנותו של העם היהודי. רק משנת 1955 הגיעה תנועת מפא"י להכרה כי זיכרון השואה חייב להיות נדבך מרכזי בתודעה הלאומית בארץ. שינוי תודעתי זה יצר שינוי גם בתפיסה הציבורית בארץ. לקראת סוף שנות ה- 50 החלה להתגבש בהדרגה התפיסה הציבורית, שתהפוך ברבות השנים לאבן פינה בתודעה הלאומית, ובמערכת החינוך בישראל, כי זיכרון השואה הוא מרכיב מרכזי בזיקתם של בני הארץ למורשתם ההיסטורית וליהדות התפוצות. לסיכום, התגובה היהודית בשואה נדונה בעשור הראשון של המדינה במחשבה הציבורית בארץ בעיקר מתוך נקודת המבט האידיאולוגית. הדיונים על הנצחת השואה ויחס החברה לניצולי השואה- העלו שאלות מהותיות הקשורות בעיצוב דמותה של החברה הישראלית. התנהגותם של היהודים בתקופת השואה: ההליכה אל המוות ללא התנגדות, שיתוף הפעולה עם הנאצים, הסגרת יהודים לידי הרוצחים ועוד. כל הללו נשארו כעצב חשוף בעולם היהודי בכלל ובחברה הישראלית בשנות ה- 50 בפרט. בפרספקטיבה של השנים הספורות שחלפו מאז הושמדה יהדות אירופה, כשמשמעותו של האסון הלאומי טרם נקלטה במלואה בעולם היהודי, והחברה הישראלית הייתה נתונה בשלבי גיבושיה הראשונים, אומצה הפריזמה האידיאולוגית והייתה לדרך ההתמודדות עם סוגיה מעיקה זו. השינוי הגדול בתפיסה חל, כפי שצוין, במשפט אייכמן.

משפט אייכמן- עדויות מרכזיות

לאחר שבשנות החמישים היו בישראל כמה עשרות משפטים כנגד יהודים ששיתפו פעולה עם הנאצים, הוטלה "הפצצה", פושע נאצי בכיר, אדולף אייכמן, נלכד בידי ישראל, והוא עתיד לעמוד לדין בישראל. אוטו אדולף אייכמן נולד בשנת 1906 בגרמניה. בשנת 1932, עוד לפני עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה, הצטרף אייכמן למפלגה הנאציונל- סוציאליסטית, ואף התנדב לארגון האס.אס. אייכמן הוצב במחלקה אשר עסקה ביהודים. נקודה זו בחייו הייתה תחילתה של הקריירה, שסופה, בבית המשפט בירושלים. במרץ 1938, לאחר סיפוחה של אוסטריה לרייך השלישי קיבל אייכמן תפקיד חדש- הממונה על ההגירה הכפויה: על כל היהודים להגר מאוסטריה. בתקופת המלחמה היה אייכמן מעורב בטרנספר אדיר ממדים, שבתחילתו גורשו יהודים למזרח אירופה, ואחר כך הועברו למחנות השמדה. אייכמן היה גם ממשתתפי ועידת ואנזה ב- 1942, ועידה אשר עסקה בהיבטים המנהליים והארגוניים של ביצוע הפתרון הסופי. סמוך לסיום המלחמה פיקח אייכמן מקרוב אחר ביצוע ההשמדה ההמונית בהונגריה. התוצאה הייתה איומה: יותר מחצי מליון יהודים במדינה זו, נרצחו בתוך כמה שבועות. מיד לאחר המלחמה הצליח אייכמן לחמוק משלטונות הצבא האמריקאי ומצא מקלט בארגנטינה. עד מהרה הצטרפה אליו משפחתו. במאי 1960 נלכד אייכמן בידי סוכן המוסד הישראלי. יש לציין כי לכידתו לא העידה על כך שלכידתם של פושעים נאצים הייתה בראש מעייניה של המדינה. בישראל, הועמדו לדין, על פי החוק לעשיית הדין בנאצים ובעוזריהם, רק שלושה לא יהודים לעומת למעלה מארבעים יהודים, אחד מן השלושה היה אדולף אייכמן. בתוך פחות מ- 24 שעות לאחר שהובא לישראל, הייתה הידיעה על לכידתו של אייכמן לנחלת כלל הציבור בעולם ובישראל. עוד למד הציבור לדעת מפי ראש ממשלת ישראל, כי אייכמן היה אחד מגדולי פושעי הנאצים. מעטים הם האירועים בתולדות מדינת ישראל שסוקרו באופן כה מפורט ונרחב בעיתונות. אוספי העיתונות של התקופה מכילים כרכים אין ספור של תיאורים יומיומיים מבית המשפט. פרשת אייכמן כפרשה ציבורית, החלה בתאריך 23 במאי 1960, עת הודיע בן גוריון בכנסת על לכידתו של אייכמן והבאתו למעצר בישראל ועד סופה של הפרשה ב- 31 במאי עת הוצא אייכמן להורג בתליה בכלא רמלה. כל אחת מתקופות אלה הניבה תגובות ציבוריות שונות. ככלל, אופיינה לכידתו של אייכמן כ"מכת ברק, כהלם, שלוותה בתחושה עצומה של גאווה לאומית". חודשי המשפט היוו תהליך של זיכוך לאומי ולוו בתחושות עמוקות של שכול וזעזוע שבמוקדיהם עמדו עדויות הניצולים. עורך הדין, גדעון האוזנר, נבחר לעמוד בראש צוות התביעה במשפט אייכמן. נאום הפתיחה של האוזנר במשפט החל במשפטים אלה: "במקום זה בו אני עומד ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן, אין אני עומד יחידי. עימדי, ניצבים כאן בשעה זו, שישה מיליון קטגורים. אין הם יכולים לקום על רגליהם, לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק: אני מאשים. וזאת, מפני שאפרם נערם בין גבעות אושוויץ ושדות טרבלינקה. דמם זועק, אך קולם לא יישמע. על כן, אהיה אני להם לפה ואגיד בשמם את כתב האישום הנורא". מילות פתיחה אלו נצרבו בתודעתו של דור שלם, ויצרו זהות בין האוזנר לבין עיצוב זיכרון השואה. לצד נאומו של גדעון האוזנר, נחרתה בתודעה הציבורית במלוא עוצמתה, פרשת העדויות. שמות כק. צטניק, רקבה יוסלבסקה, יואל ברנד, הנזי ברנד ומשה בייסקי הפכו לסמל ההסטוריה של השואה עבור ישראלים רבים. סיפור העדות במשפט אייכמן מרתק ורב פנים. הוא כולל את תהליכי בחירת העדים, כמו גם את אי- בחירתם של אחרים, הוא קשור במאבקים פוליטיים סביב הבחירה בגלויים של רצון לעצב את דמות ההיסטוריה. 110 עדים חיים נבחרו לחשוף קבל עם ועולם את סיפורם האישי. 99 מתוכם, חיים וגרים בישראל. בנוסף לעדים החיים הוגשו על ידי התביעה מסמכים רבים. לא נמצאו עדים שיכלו להעיד על פעילות הנאשם בעת המלחמה, למעט בנושא הונגריה. פרשת הונגריה הייתה צפויה להיות בין הרגישות והטעונות במשפט. כאן התרכזו החוקרים בארבע נקודות: השואה בחלקיה הראשונים של המדינה, פרשת קישטרצה, הצעדות, ופעולות הצלה. על השואה העיד ד"ר פלדי מרטין שסיפר על גירוש משפחתו לאושוויץ. על פרשת קישטרצה העיד ד"ר אלכסנדר ברודי שהיה הממונה מטעם מועצת היהודים על הסעד במחנה קישטרצה ונכח בשני הגירושים מן המחנה. שני עדים מסרו את עדותם ביחס לצעדות. העדים סקרו את חמשת שלבי הרצח: אקציות וגירושים, משלוחים למצעדי המוות, הריגות המוניות בנשק חם, מחנות השמדה ופלוגות לחיסול. היועץ לתביעה, יעקב רובינסון, הנחה את העדים: "גטואיזציה הוא מושג נדוש, ואינו מבטא את הסבל הכרוך בו. יש לתאר בעדות מה הוא הסבל של העברת משפחה תוך שעה שעתיים למקום מגורים חדש… יש לתאר את הסבל של אנשים המובלים בצפיפות איומה בקרונות סגורים, במחנות יש לתאר את החיים האפורים ללא תקווה, את הרעב ואת הציפייה לסוף…." אחת העדויות הקשות והדרמטיות ביותר הייתה של ק. צטניק. ק. צטניק היה שמו הספרותי, ושמו האמיתי, יחיאל דינור, נחשף לראשונה במשפט. ספריו, שנכתבו לאחר השואה כוללים תיאורי סיוטים וזוועה. בעדותו הוא אמר: "בפלנטת אושוויץ, לתושבים לא היו שמות, לא היו להם הורים ולא היו להם ילדים… הם נשמו וחיו לפי חוקי טבע אחרים…". שפתו המטאפורית היוותה בעיה משפטית על דוכן העדים. ניסיונו של אב בית הדין להחזיר את העד למסלול עדות רגיל, הסתיים בנפילתו של ק. צטניק מחוסר הכרה בבית המשפט. דווקא עדותו שהייתה הקצרה ביותר, נחרתה כאחת העדויות החזקות והמצמררות ביותר. גם עדותה של יוסלבסקה הייתה עדות חזקה ורבת עוצמה. "הוא סובב אותי בחזרה, החל לטעון שוב את האקדח.. וירה. נפלתי לבור ולא הרגשתי דבר. הרגשתי שאני מרגישה איזה כובד, איזה משקל עלי… הרגשתי שאני נחנקת כי נפלו עלי אנשים… אני שומעת את היריות, עוד אדם נופל, אבל נאבקתי ונאבקתי שלא אחנק. לא היו לי כוחות, והנה פתאום אני מרגישה שבכל זאת אני עולה ומתרוממת מעל לאחרים. אני רואה אנשים סוחבים, נושכים, שורטים ומושכים אותי למעלה…" אישה זו שיצאה, פשוטו כמשמעו מבור ההריגה, לאחר שאיבדה את בתה היחידה, מרתה, ואת כל משפחתה, הפכה לסמל התקומה, כאשר התברר בסוף המשפט כי היא נשאה מחדש, עלתה ארצה, ונולדו לה שני בנים. בעדותה של יוסלבסקה היה כל מה שנדרש לחיזוק המסר הציוני, במיוחד בכל הקשור לבנייה המחודשת של החיים במדינת ישראל. בעדותה של אסתר שילה היא סיפרה על החיים בגטו לודג'. בעדות שארכה שעות רבות היא גוללה את מסכת הייסורים של משפחתה שהתגוררה בפולין, הועברה לגטו לודג' ומשם גורשו למחנה ההשמדה אושוויץ. בעדותה היא הראתה תמונה שצולמה בגטו לודג', בה היא נראית עם חבריה בתנועת הנוער הציונית כשהם מחייכים. בעדותה, סיפרה אסתר שילה שהיא ביקשה מחבריה רגע לפני הצילום "תרימו ראשיכם, על אף הרעב נעלה חיוך על שפתותינו". בפרשת עדי השואה יש להזכיר כי במשפט אייכמן הופיעו שני עדים: י"ש ו ל"ק שביקשו להעיד בדלתיים סגורות. הם העידו על ניסיונות העיקור של הנאצים. עדויות רבות נמסרו במשפט אייכמן גם מפי הלוחמים במחתרת היהודית שנותרו בחיים. שלב העדויות במשפט אייכמן היה השלב המעצב המשמעותי ביותר בעיצוב זיכרון השואה. העדים סיפרו בפרטי פרטים ובכאב רב את סיפוריהם הקשים שמתוכם עלו שלובים זה בזה
חוסר האונים היהודי, בגידת העמים, גבורת הלוחמים, עומק השבר, אכזריות הגרמנים וגאוות הציונים.

זיכרון חינוך תודעה-
השפעת משפט אייכמן על החברה הישראלית

לכידתו של אייכמן, הבאתו למשפט בישראל והוצאתו להורג מסמלים יותר מכל, את השינוי שחל בתפיסה של החברה הישראלית כלפי השואה. במדינת ישראל, עוד לפני לכידתו של אייכמן, חיו כחצי מיליון ניצולי שואה. היה זה גל מהגרים שנספג בתוך רקמת החיים החברתיים במדינתו החדשה ונטמע בה, ובו בזמן נשא את כאבו ואת עברו הטראומתי בתוכו פנימה. עשרות אלפי ניצולים ממחנות ומגטאות נותרו בשלב זה באלמוניות יחסית. עם לכידתו של אייכמן והבאתו למשפט בישראל, מצא עצמו ציבור זה באור הזרקורים. באופן חד, נחשפו לפתע כל אותם סיוטי העבר ופצעי העבר שהודחקו באורח שברירי כל כך. תגובתם של מרבית ניצולי השואה שגרו בארץ ללכידתו של אייכמן הייתה זהירה ומאופקת כלפי חוץ. תגובה זו מקורה ביחסים שבין הניצולים לישראלים באותה עת. סיפורי השואה שהביאו עמם הניצולים היו כה נוראיים שהישראלים, ילידי הארץ, יכלו להקשיב להם רק אם סופרו באיפוק רב, או אם היו עטופים במסר חיובי של תקומה או גבורה. ב- 16 השנים שעברו מסיום מלחמת העולם השנייה, כפו על עצמם הניצולים איפוק רב במגעם עם הישראלים בכל הקשור לחווית השואה. לא ניתן היה לבטל דפוס התנהגות זה בן לילה בעוד שילידי הארץ ראו את עצמם כסוכני נקמה ונמלאו רגשות סיפוק וגאווה לאומית, חשו הניצולים שמחה קטנה, מלווה בתחושות עצב וכאב על פצעים שנפערו מחדש. עד למשפט, לא עלה בדעתם של ילידי הארץ להתייחס ברגישות ובתשומת לב לעברם הטראומתי של ניצולי השואה. אפילו בתחומים רגישים כגון גיוס לצבא והשתתפות במלחמה או אשפוז בבית חולים פסיכיאטרי- לא הייתה שום התייחסות מיוחדת לעברם של ניצולי השואה. לאחר לכידתו של אייכמן והפניית הזרקור הציבורי לציבור הניצולים, יצא מכתב מד"ר סקלי, ראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות, שיש לברר לגבי כל מטופל בבית חולים לחולי נפש האם שהה במחנה ריכוז ומה עבר שם. הניצולים, עד למשפט אייכמן, נתפסו כחלק בלתי נפרד וחסר ייחוד מהנוף האנושי ישראלי. משפט אייכמן שינה ראייה זו לחלוטין. כחודש לאחר סיום המשפט, בספטמבר 1961, כתב חיים גורי את הדברים הבאים: "בשובי משמיעת עדי התביעה, לא ידעתי מה אוכל לעשות למען לא אבגוד בנשכח וברחוק… ואנחנו שניסינו להימלט מן ההכרח, לעמוד פנים מול פנים עם הניצולים, נאלצנו לשמוע הכל.
והאיש הזה, הדובר אליך איננו אור צל, אלא תושב תל אביב או חיפה או כפר רופין… האם יכולים היינו לתת לאנשים אלה יותר ממה שנתנו להם? " ונתן אלתרמן, משורר רה ההשפעה באותן השנים, כתב: " כולנו ידענו שמתהלכים בתוכנו אנשים מן העולם ההוא. היינו נתקלים בהם יום יום ברחוב, במשרדים, בשוק. היה נגלה לנו מפעם לפעם על מפרק כף היד המספר המקועקע, המספר האחר שאינו נמחה לעולם… ידענו כי יש בתוכנו אנשים ונשים מן העולם ההוא, אך דומה כי רק במהלכו של משפט נורא זה, הגענו להבנה כי אנשים אלו הם חלק מטיבו וצלמו של העם החי שאנו משתייכים אליו. המשפט בירושלים הוא שקבע וחשף את תו ההיכר הזה כאחת העובדות של ההוויה היהודית הלאומית". מדברים אלה עומדים שלושה יסודות חדשים ביחסם של הישראלים לניצולים. הראשון שבהם הוא החזרתם של הניצולים להקשר של השואה. גם הניצולים הם קורבנות בשואה. אין הם עוד עולים שהתמזל מזלם וניצלו מהטבח. ההיבט הנוסף שהתרחש בעקבות משפט אייכמן הוא חשבון הנפש בחברה הישראלית לגבי אופן קליטתם של הניצולים ומקומם של הישראלים הוותיקים בקליטה זו. ולבסוף, הניצולים החלו להיתפס כציבור שיש לו היכולת הבלעדית ליצור גשר לגולה הנכחדת. אחת הדרכים המרכזיות לגשר על הפער שבין "שם ל"כאן" היה תפקיד חברתי תרבותי חדש שניצולי שואה רבים לקחו על עצמם בעקבות משפט אייכמן. הם יזמו פעולות רבות: תערוכות שסיפרו את סיפור חייה של העיירה, ריבוי כתיבה אוטוביוגרפית והיסטורית, מפעל הנצחת הקהילה וארגון משלחות נוער לפולין. משפט אייכמן אף הוליד בתחום הספרות היפה ספרים פרי עטם של כמה מחשובי סופרי השואה מקרב הניצולים: ק. צטניק, אהרון אפלפלד ותומר בן ציון. מיד לאחר משפט אייכמן הוקמה ועדה מיוחדת לעיצוב צביונו של יום השואה. עד למשפט אייכמן לא נקבע כל צביון מיוחד ליום זה, למעט החוק שקבע כי תכניות השידורים יביעו את ייחודו של היום, אך בתי הקפה ובתי השעשועים נותרו פתוחים. לאחר משפט אייכמן הוחלט ליצור דפוס אחיד ביום הזיכרון ולהופכו ליום זיכרון לאומי. בעניין זה, קבעה הועדה כי הרשויות המקומיות, מוסדות החינוך וצה"ל יורידו את הדגל לחצי התורן, תושמע צפירה ובמהלכה יעמדו דקת דומייה. בתחום החינוך שתי היזמות החינוכיות החשובות ביותר שהיו פועל יוצא של המשפט, מפעל הנצחת הקהילות וביקורים של קבוצות נוער בפולין, מקורן בהשקפה המעמידה את הניצולים במרכז התהליך החינוכי. לסיכום, משפט אייכמן נתפס כגילוי הברור ביותר של העובדה שמדינת ישראל הריבונית מייצגת את העם היהודי כולו, וכי רק בזכות כוחה של מדינת ישראל יכול העם היהודי לשפוט את מי ששונא ורוצח אותו. ויותר מכל יצר משפט אייכמן את המושג "משואה לתקומה".

משפט אייכמן- בפרספקטיבה היסטורית

לחוקרי השואה ידועה היטב הסוגיה מתחום תורת ההכרה שנקראת "בעיית המידע והתודעה" כלומר, קיים פער חברתי- הכרתי ופער של זמן בין כמויות המידע שזורם ובין פענוחו לכלל ידיעה, ומשם לגיבושה של תודעה המביאה לעשיית מעשה. מחקרים רבים מציינים את משפט אייכמן כנקודת מפנה כלשהי. שפירא מדברת על הפקעת השואה מידי הניצולים לכלל עם ישראל, אלמוג- על טשטוש האבחנה שבין היהודי הגלותי ליהודי הישראלי והחוקר דני גוטווין משרטט במאמרו שלוש תקופות עיקריות בתהליך הבניית הזיכרון הקיבוצי של השואה בישראל. גוטווין קובע שבכל אחת ואחת מתקופות אלה בלט זיכרון אחד משמעותי. את התקופה הראשונה הוא מכנה "תקופת הזיכרון המשוסע", כלומר שילוב של הזדהות עם הקורבנות וסבלם, לצד ביקורת על התנהגותם. לתקופה השנייה קרא גוטווין "תקופת הזיכרון המולאם" שתחילתה עם משפט אייכמן ועיקרה הזדהות עם הקורבנות והדחקת הביקורת על התנהגותם. התקופה השלישית היא "תקופת הזיכרון המופרט" שתחילתה בשנות השמונים. תקופה זו מתאפיינת בהפיכת השואה לחוויה אישית ומתמקדת בגורל היהודים כפרטיב: כקורבנות, כעקורים, כניצולים וכבני הדור השני. גוטווין רואה במשפט אייכמן אירוע שהוליד הזדהות גוברת עם קורבנות השואה, עם סיפורם ועם עברם. כל הכותבים- היסטוריונים, סוציולוגים או חוקרי ספרות, חשו במלוא כובדו של החותם הציבורי שהותיר המשפט. משפט אייכמן יצר רבדים תודעתיים חדשים ביחס לטראומת השואה. המושג "כצאן לטבח" השתנה למושג "שואה וגבורה", כמו כן גרם המשפט לחשבון נפש רחב ונוקב בכל הנוגע לנושא "הישוב והשואה"- האם באמת עשו יהודי ארץ ישראל הכל למען אחיהם באירופה. המשפט וחווית השואה כפי שהשתקפה בו, יצרו את תחילתו של שינוי עמוק ויסודי במרכיבי הזהות הלאומית הישראלית, שינוי שאותותיו ניכרים בחברה הישראלית גם בחלוף ארבעים שנים מהיום שבו החל משפט ירושלים. ממרחק ארבעים השנים שחלפו מאז המשפט, אפשר לקבוע כי במחקר השואה ובדיון הציבורי העולמי על השואה היה משפט אייכמן בחזקת משפט על העבר- למען העתיד. בישראל, השואה הפכה, בעקבות משפט אייכמן, לסיפור יהודי, למרכזי בתחושת ההזדהות שבין הישראלים: חדירתה של השואה לשפה העברית, חדירה של חרדה קיומית מוחשית לתוך חיי היום יום של הישראלים, מלווה בחשדנות כלפי העולם הסובב. מרכיב השואה הוא מן הגורמים המרכזיים המשפיעים על תהליך קביעת ההחלטות הפוליטיות במדינת ישראל, בפרט בכל הקשור להשתלבותה של מדינה זו בקהילת העמים בכלל, ובמרחב האזורי ערבי בפרט. ולבסוף, קהילת ניצולי השואה השתלבה כקהילה ערכית נורמטיבית בחברה הישראלית, ניתן לומר כמעט, כקהילה קדושה. דרך הניצולים מתאפשרת לישראלים התחברות בלתי אמצעית עם חוויה זו של השואה, שהיא כה מרכזית בהוויתם.

סיכום

משפט אייכמן, משפט שגולל פרשה היסטורית טרגית שהתרחשה בטרם הוקמה מדינת ישראל, הותיר חותם עז וסימן את ראשיתה של תפנית דרמטית ביחסם של הישראלים אל השואה. שלושה מרכיבים רבי עוצמה היו מעורבים במשפט והפכו אותו לבעל השפעה אדירה. הראשון שבהם, אופיו של האירוע שעמד במרכזו של ההליך המשפטי, אירוע שהוא ככל הנראה, האירוע הטראומתי ביותר בהיסטוריה של העם היהודי ושהוצג במשפט מכל היבטיו הדרמטיים והרגשיים. מרכיב נוסף היה אווירת האחדות הלאומית שאפפה את כל שלבי הפרשה מרגע לכידתו של אייכמן, ועד הוצאתו להורג. המפגש היה המפגש הציבורי הרחב ביותר עם השואה בתקופה הטרום- טלוויזיונית בישראל. תחושה זו של "אנחנו" הומחשה בעוצמה רבה גם בתגובות הציבוריות והפרטיות על הודעת לכידת אייכמן, וגם באופן שבו נבנה המשפט כ"משפט העם היהודי נגד צוררו". המרכיב השלישי במשפט היה 110 העדים אשר סיפרו את סיפורם האישי והמזעזע ויצרו הזדהות שלא הייתה קיימת לפני כן בין ניצולי השואה ובין ותיקי הישוב. כל אלה מסבירים את החותם הציבורי של המשפט. בעיני רבים מהישראלים היה המשפט לאירוע מעצב ואירוע מכונן תודעה לשנים הבאות. משפט אייכמן היה אירוע מכונן ומעצב בכל המובנים. האירוע נשמר בעוצמה רבה בזיכרונם של אנשים רבים במדינת ישראל. ההודעה על לכידת אייכמן, נאום הפתיחה של האוזנר, מראהו של אייכמן בתא הזכוכית, מטבע הלשון שטבע ק. צטניק "פלנטה אחרת" והתעלפותו על דוכן העדים- היו רק אחדים מהמראות ומהקולות שנעשו לחלק בלתי נפרד מהתרבות הישראלית ומהשיח הציבורי, החינוכי והאינטלקטואלי בישראל. חשיבותו של המשפט נעוצה גם בריבוי ההקשרים ההיסטוריים: בניית אומה, קליטת עלייה המונית, חיפוש אחר ערכים תרבותיים מלכדים. ניתן לבחון את המשפט גם בהקשר של גיבוש מדיניות החוץ והביטחון של מדינת ישראל, ובהקשרים נוספים, כגון עיצוב תכניה של מערכת החינוך הממלכתית ויחסי ישראל ויהודי העולם. בכל אחד ואחד מההקשרים האלה ניתן להבחין בהשפעותיו של המשפט ובנגיעה הנמשכת שלו לנושאים שעל סדר היום החברתי- ציבורי. זאת ועוד, המשפט ניסח מחדש את הצורך הקיומי במדינת ישראל כמדינה ליהודים, לא רק מן ההיבט הקיומי, אלא גם כמסגרת הנותנת משמעות לאסונם של יהודי אירופה ובסיס לשיקומם של ניצולי השואה. המשפט גם הבהיר את הצורך בישראל חזקה, שכן בו התקבע בתודעה הזיהוי שבין הנאצים לערבים. משפט אייכמן האיץ תהליכים מרכזיים בתרבות הישראלית הנוגעים ליחסה של החברה הישראלית לעברה היהודי בכלל ולשואה בפרט. הוא יצר הזדהות של קבוצות שונות בתוכה עם הזיכרון והזהות הקולקטיבית. מוסף, "סופשבוע" של העיתון מעריב מ- 8 באפריל 2000 ציטט אמרה אישית של קובי ניב, עיתונאי ישראלי אשר אמר: "משפט אייכמן היה הבר מצווה שלי" מן הסתם התכוון לכך כי בשנה שהגיעו לבגרות על פי המסורת היהודית, התרחש משפט אייכמן אשר הותיר בו חותם בל יימחה. ייתכן ואפשר למצוא הקבלה לכך שהמשפט התנהל גם בשנת הבר מצווה של מדינת ישראל, ויש בכך סמליות. ניתן לומר שמשפט אייכמן סימן את ראשית התבגרותה של מדינת ישראל אשר השכילה לצקת באירוע מכונן זה משמעות רחבה אשר אותותיה ניכרים עד היום.

ביבליוגרפיה
ספרי בסיס-
• האוזנר, ג', (1980:2011), משפט בירושלים, הוצאת בית לוחמי הגטאות. ספר זה, שנכתב על ידי היועץ המשפטי של ממשלת ישראל בין השנים 1960-1963, והתובע הראשי במשפט אייכמן, מציג את זווית הראייה של הקטגור במשפט, הן מבחינה משפטית והצורך להגיע להרשעה תוך נימוקים שיתאימו לדין של מדינת ישראל, אך לא פחות מכך, גם מן הזווית האמוציונאלית. כובד המשא של התובע שחש כי הוא מייצג למעשה את כל העם היהודי, שמיליונים ממנו נכחדו בשואה, מול הפושע הנאצי שמייצג משפט את מערכת ההשמדה הנאצית כולה.

• יבלונקה, ח', (2001), מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן, הוצאת ידיעות אחרונות. זהו ספר של אחת מחוקרות השואה הבולטות במדינת ישראל, הספר מחולק לשלושה עיקרים, הראשון עוסק במשפט עצמו, העדויות שהוצגו בו ופרטים "טכניים" ולוגיסטיים לכאורה, הקשורים בו, כמו מידת החשיפה שלו לכלי תקשורת, הנוכחים כקהל בבית המשפט וכהנה. החלק השני עוסק בחיבור בין משפט אייכמן לחברה הישראלית של אותה עת, תוך בחינה של רבדים שונים בחברה, נוער, אנשי עדות המזרח, ניצולי שואה ועוד, וכיצד השפיע המשפט על תפיסתם את השואה. החלק השלישי בספר בוחן מה היה משפט אייכמן בראייה היסטורית, משפט פלילי?, משפט ראווה? או משפט של צידוק היסטורי?, לשאלות אלה ולרבות נוספות הקשורות במשפט והשפעתו, מנסה הספר לתת תשובות "עדכניות" ממרחק הזמן.

ספרות נוספת-
• כהן , ב', (2010), הדורות הבאים איככה ידעו – לידתו והתפתחותו של חקר השואה הישראלי, הוצאת יד ושם.
• שטאובר, ר', (2000), הלקח לדור, שואה וגבורה במחשבה הציבורית בישראל, הוצאת יד בן צבי ואוניברסיטת בן גוריון.
• גורי, ח', (1962:2001), מול תא זכוכית, הוצאת הקיבוץ המאוחד
• ארנדט, ח', (1965:2000), אייכמן בירושלים: דין וחשבון על הבנאליות של הרוע, הוצאת בבל
• בך, ג', (2001), מחשבות והרהורים 30 שנה לאחר משפט אייכמן, יד ושם, ראה: http://www.yadvashem.org/odot_pdf/Microsoft%20Word%20-%201410.pdf

• משרד המשפטים, רשומות משפט אייכמן, ראה:
http://www.justice.gov.il/MOJHeb/ReshimatEichman/

• אתר יד ושם, היסטוריוגרפיה, תודעה וזיכרון, ראה:
http://www.yadvashem.org/yv/he/education/lesson_plans/historiography.asp