מבוא

זו אולי תישמע קלישאה, לפחות בין מורים… אבל כמעט מאז שאני זוכר את עצמי – רציתי להיות מורה.
כילד קטן וכתלמיד צעיר בבית הספר היסודי, היה לי קשה. אפילו מאוד. הכל נראה לי מפחיד ומאיים… לקח זמן לאבחן את לקויות הלמידה שלי (דיסלקציה / דיסגרפיה) ועד שזה קרה, נאבקתי בכל חומר חדש, הביטחון העצמי שלי שאף לאפס ומערכת החינוך, שמיועדת מאז ומעולם למוצלחים שבחבורה, לא הביאה מספיק פתרונות מחוץ לקופסה עבור ילדים כמוני. פעמים רבות מצאתי את עצמי 'נופל בין הכיסאות' ולא מקבל את העזרה הנדרשת כדי להתקדם. כמובן, מה שמערכת החינוך לא יכלה להעניק לי, קיבלתי בשפע מהורי. למרות שהיו גרושים, שניהם הרעיפו עלי תשומת לב, ידע ועזרה ולא נתנו לי ליפול – לא משנה מה נדרש. כבר כשהגעתי לחטיבת הביניים, היה לי ברור כשמש, שאני רוצה להיות מורה ומחנך כדי להביא לשינוי מבפנים. אפילו לא היה לי מושג באיזה מקצוע אתמחה, אך נבטה בי הידיעה שאני רוצה להיות מורה מזן חדש, אחר, שיעזור לעצב את דור העתיד.