הפרק בו אדון הינו הפרק העשירי (לפי גרסאות אחרות התשיעי), ששמו "זכרון בניני השמות המוספים ואשר אינם מוספים, הנגזרים ואשר אינם נגזרים." ריב"ג פתח את ספרו בפירוט שלושת מרכיבי הלשון: שמות העצם, הפעלים ומילות היחס, ואחר החל דן בדרך הרכבתן ויצירתן של מילים אלו באופן כללי והסביר בפרטנות על דרכי ההתנהגות של אבני הבנין הראשונות של השפה: העיצורים והתנועות. בפרקי בספר הראשונים הוא דן באותיות השונות, בחילופים ביניהן ובתפקידן במילים. פרק זה הוא הפתיחה לפרקים בהם עוזב ריב"ג את האות היחידה, ונכנס לחקר שמות העצם ומשקליהם. אין פרק זה מסביר אודות משקלי השמות, אלא מקדים הקדמה באשר לחוקי הניתוח הבסיסיים של שמות עצם.
טענתו המרכזית בפרק תהיה כי בכל שם עצם יש להפריד בין אותיות שהן מן השורש לאותיות שאינן מן השורש אלא תוספות. ריב"ג יתן בפרק זה את מסגרת החוקים הכללית להשערת אותיות השרש בשמות העצם למיניהם. הדיון הפרטני על המשקלים כולם יערך בפרקים הבאים, ואילו בפעלים ידון ריב"ג אחר כך. באופן כללי, בהמשך הספר יעבור ריב"ג לדון יותר (אםכי לא באופן מחלט) במילים שונות כשהן בתוך משפטים – השתנויות דקדוקיות, משמעויות מתחלפות וכדומה.
שיטת העבודה של מנחם, כפי שהוא מציין בפתיחה לספרו, היא לאגוד את כל המילים בנות המשעות הדומה שישנן במקרא, ולראות אילו הן האותיות הנותרות תמיד. אלו אותיות השרש. נאמן לשיטתו זו, ובלתי מודע לתופעת הגזרות, הסיר מנחם אותיות ממילים בנות שלוש אותיות שורש למכביר: כל מה שדקדקני ימינו וכן ריב"ג יקראו חסרי פ"נ, נחי לי"ה, חסרי פ"י, הכפולים, ונחי ע"ו יחתוך מנחם את דינם כבני שתי אותיות שורש ואפילו אחת.
אלו דברים ידועים, זוהי אולי המחלוקת הבסיסית ביותר בין מנחם לדקדקנים מבית מדרשו של אבן חיוג'. **ללא מקורות