הסיפור "אומץ" של צ'ארלס בוקובסקי מתאר את סיפורו של צ'ינסקי ושאר שוכני הבניין מנקודת מבטו של צ'ינסקי . בסיפור מוצגות לפנינו מספר דמויות כשכולן למעשה מצויות בשולי החברה. היליס מילר במאמרו "נראטיב" טוען שהאדם הוא סוג של חיה שמאופיינת בלספר סיפורים. מההנחה הזאת הוא שואל הרבה שאלות: איזה סיפורים אנחנו מספרים, למה אנחנו מספרים את אותם סיפורים שוב ושוב. הטענה המרכזית של מילר היא שהסיפורים האלה הם פונקציה תרבותית. זו הספרות שמשתנה? או אולי אלו החיים וכל מה שקשור אליהם.הספרות משתנה, כי החיים משתנים, העולם משתנה והשפה משתנה. הספרות ממשיכה לשקף את מה שמעסיק את בני האדם בזמנים ובסביבה נתונה. ואם השפה הכתובה משתנה הרי זה בגלל ששם, מחוץ לספר השפה השתנתה.העולם זועזע כשהספרות הפסיקה להתייחס לבני האצולה והתחילו להיכתב ספרים על בני אדם רגילים, עובדים מחוץ לתחום האצילי ועברה לבורגני.אחר כך התחילו לבעוט בבורגנות ולזעזע אותה. התחילו לכתוב על אנשים עם מקצועות מפוקפקים אך מסעירים, כובסות או זונות למשל. ירדו לשפה שלא נשמעה כמוה קודם לכן בספרות. יתכן מאוד שבוקובסקי רצה לבעוט בבורגנות החדשה חזק ככל הניתן.
הרגשתי שהוא מייצג בסיפור קבוצה שאני מכירה פחות מהמציאות,ויותר מהקולנוע והטלוויזיה. מדובר בקבוצת שולים ,שוכני הבארים האפלים ובניני הדירות המפופקים .זוהי ספרות בוטה, קשה ומחוספסת . המילים לקוחות מהרחוב.
–