רפרט המגדר כשפה             בתחום התרבות ניתן לכלול את כל ההתנהגויות ודרכי ההבעה של חברה נתונה. במידה רבה ניתן להגדיר תרבות של חברה כשפה על שלל מרכיביה. התרבות [או השפה] כוללת את עגת הדיבור, את שפת הגוף המאפיינת את מרבית מרכיבי החברה, את דפוסי הבילוי של אותה חברה, נושאי השיחה וכמובן את דפוסי האינטראקציה שבין בני אדם בכלל ובין קבוצות משנה באותה חברה בכלל. תרבות של חברה מעצבת את אוכלוסייתה. מכיוון שהאדם תבנית נוף ילדותו, הרי שהתרבות מבנה ומקבעת את מכלול התפיסות ודרכי השיפוט של בני אותה חברה. מכיוון שכך, התרבות אכן מבנה ומקבעת את התפיסות המגדריות הסטריאוטיפיות ואת אי השוויון בכל תחומי החיים והיצירה.             היצירה מהווה ביטוי לאמירות של בני אדם, שמן הסתם גם הם מצויים בתוך חברה נתונה. אפשר להתייחס לשפה ספרותית, שפה קולנועית, שפה של האומנות הפלסטית וכן הלאה.  בתוך השפה הקולנועית ניתן להתייחס למספר קבוצות משנה, הנגזרות מז'אנרים שונים, אולם ניתן גם להתייחס לקולנוע 'הגברי' ולקולנוע 'הנשי'. הטענה היא בדבר הבניה והתקבעות של תפיסות מגדריות סטריאוטיפיות ואי שוויון. ההתייחסות אינה דווקא לגברים, כי אם גם לנשים.
משמעות הדבר, שהאשה מפנימה אף היא את אותה סטריאוטיפיזציה ואי שוויון,  כחלק מתהליך הסוציאליזציה שהיא עוברת. מכיוון שכך, טוענת גם לובין (עמ' 351) כי לא ניתן להתייחס בהיבט המגדרי לסרטים נשיים וגבריים. האשה, לטענתה, אינה יוצרת מיקומים נשיים ומבטים אחרים מאלה שיוצר הגבר. ניתן ללמוד על כך מסרטה של מיכל בת אדם "רגעים" (1979), שהאשה כיוצרת קולנועית קובעת בעשייתה בדיוק את אותו עולם נורמטיבי שיבנה הטקסט. מכיוון שהטקסט עשויי להיווצר על ידי גבר והאשה קולטת את אותו טקסט באופן שאינו שונה מקליטה על ידי הגבר, משום שקריאה וכן צפייה הן מיומנויות נרכשות ואינן פונקציה של מעמד ביולוגי (שם). יוצא אם כן, שעל פי טענתה של לובין, בכל הקשור לקריאה או צפייה, הינו לקליטת טקסט כתוב או מעובד, אין הבדל בין הקליטה של שני המינים.
            אם כן, ניתן לראות בטקסט גברי, שהינו החלק הארי (מעל 95%) מהחומרים ששימשו לבימוי סרטים וכן מהסרטים שבוימו בארץ, עוצב על ידי גברים (שם: 352). יוצא אפוא, שהיצירה הכתובה והקולנועית מבנה ומקבעת מלכתחילה את הסטריאוטיפ ואת אי השוויון בין המינים. מאידך, יתכן וניתן להפריד בין כתיבה נשית לכתיבה גברית ולומר, שהסופר כותב ומבטא את המעמד המגדרי בדרך גברית וסטריאוטיפית יותר כלפי הנשים, כשלעומתו הסופרת כותבת כתיבה נשית יותר ומבטאת את השוויון שבין המינים. נוה (1999: 49) טוענת כי אם בעבר היה מקובל שהאמירה הספרותית מקבלת משמעות ייחודית כתוצאה ממינו של הכותב, הרי שמוקרן הביולוגי של תכונות ייחודיות, גם אם היה כזה, טושטש, הפך לבלתי רלוונטי או שעבר תהליך ניכוס והטיה כתוצאה מנקודת תצפית אינטרסנטית, של קבוצת המין ההגמונית בעולם הפטריארכלי, הינו הגברים. גם אם בעבר היו קבוצות מטריארכליות, הרי שהן נמוגו ומדובר בעיקר במיתוס ובבדיון. התכונות הנתפסות כנלוות למהות הנשים הנן חולשה ותלות וכן גופן הפך למקור חולשה, על ידי המשגה אידיאולוגית של הגברים (שם: 50).             עוד טוענת נוה (שם: 52-52) כי גם אם –