1 ) נקודת המוצא בעבודה הנ"ל הינה שהחברה והסוכן לא הכפיפו את עצמם לסמכות ביהמ"ש הישראלי. ביהמ"ש קונה סמכות בנושאים של המשפט הבינ"ל, בד"כ, ע"י המצאת כתבי בית דין. דרך המלך להמצאת כאלו כתבים הינה כי הנתבע נמצא דרך קבע או אפילו באופן אקראי, בישראל, ואז ניתן למסור לו בידו עותק החתום כדין ("כלל התפיסה").
במקרה שלנו, הסוכן של החברה גר בישראל, ולכן, אנחנו יכולים להמציא לו אישית את כתבי בי-דין. משום שהחברה איננה מתגוררת בארץ, נצטרך למצוא דרך אחרת להמציא לה את כתבי הבי-דין. (יש להמציא את הכתבים לכל בעלי הדין בעניין הנ"ל).  ביהמ"ש יכול להמציא כתב בית דין, גם, כאשר הנתבע עצמו נמצא בחו"ל, אך, יש לו מורשה שנמצא בישראל. (תקנה 482 לתקנות סד"א). המבחן הנקבע בפסיקה הינו מבחן האינטנסיביות- מה מידת האינטנסיביות של הקשר בין הנתבע לבין ה"מורשה" הנדרשת כדי לעשות את ההמצאה בת פועל. נקבע בפסיקה כי מורשה הוא מי שהקשר בינו לבין המרשה הוא אינטנסיבי דיו כדי שאנחנו נוכל להוכיח כעניין שבדין שהוא יעביר את כתב התביעה לנתבע. (אין נפקא מינה באם אכן בוצעה המסירה הנ"ל, ההוכחה היא באשר לאפשרות בלבד). באם בוצעה בארץ המצאה כדין לפי כללים אלה, קנה ביהמ"ש סמכות פרסונאלית על הנתבע. על כן, אני אייעץ לאייל, –
העבודה ללא רשימה ביבליוגרפית