אחת הבעיות הנפוצות ביותר בקרב זוגות גרושים הוא הפער שבין הסדרי הראייה כפי שאלו נקבעו בפסיקת בית המשפט לבין איך שהם מבוצעים בפועל. נושא זה לא זכה לעיסוק רחב בספרות המחקרית ובפסיקה, אולם בעשור האחרון עלה הצורך לעמוד על עניין הסדרי הראייה משום שהם פוגעים בטובת הקטין. לרוב, נהוג לבחון מקרים של הפרת הסדרי ראייה כאשר ההפרה נעשית על ידי ההורה המשמורן המנסה ליצור ניכור בין הילד לבין ההורה הלא משמורן. אולם, עבודה זו מבקשת לבחון דווקא את הזווית ההפוכה- כאשר הורה לא משמורן מפר את הסדרי הראייה.
בהפרת הסדרי הראייה על ידי הורה לא משמורן, ישנם שני נפגעים- ההורה המשמורן והילד. שניהם, בדרכים שונות, מושפעים לרעה מההחלטה של ההורה הלא משמורן שלא לקיים את ההסדר כפי שנקבע בהסכם הגירושים. בעבודה זו, נבחנת החובה של ההורה הלא משמורן כלפי ההורה המשמורן וכלפי הילד בכל הנוגע להסדרי ראייה. החשיבות לבחינת נושא זה עולה לאור העובדה שהסדרי הראייה בישראל עדיין נתפסים כזכות של ההורה הלא משמורן, ללא התחשבות בפגיעה בילד ובהורה המשמורן.
בפרק הראשון מובא הרקע וההגדרות לנושא הנחקר. בפרק השני נסקרות החובות של ההורה הלא משמורן כלפי ההורה המשמורן בכל הקשור להסדרי ראייה, החוקים והפסיקה התומכים בחובה זו והרציונאל להחלת חובה שכזו על ההורה הלא משמורן. בפרק השלישי, נסקרות החובות של ההורה הלא משמורן כלפי הילד בכל הקשור להסדרי ראייה, החוקים והפסיקה התומכים בחובה זו והרציונאל להחלת חובה שכזו על ההורה הלא משמורן. בפרק הרביעי מבוא משפט משווה הבוחן את המצב בארבע מדינות שונות: אוסטרליה, ניו-זילנד, אנגליה ודנמרק. לבסוף מובא פרק סיכום ודיון בנושא.