חלק א
1. באסלאם יש ערך עליון לחינוך ולימוד, אך בראש ובראשונה החשיבות שייכת ללימוד הקוראן, כחלק מכך ב400 שנים הראשונות של האסלאם כל ילד מוסלמי היה מבלה מספר שנים בבית ספר של הקוראן אשר נקרא "מכתב" או "כתאב" שפירוש המילים- "מקום להוראת כתיבה". למוסדות המכתב\ כתאב היה מומלץ לשלוח את הילד מגיל שבע (הגיל בו אפשר להתחיל להבחין בין טוב ורע) אך לא היה גיל מוגדר לכך וגם לא הוגדרו מספר שנות לימוד קבועות.
בתקופה האמיית תוך כדי תהליך ההתאסלמות החל להתגבש דפוס חינוך אסלאמי בסיסי אשר כלל רק הקניית ידע קוראן לילדים, החינוך היסודי לא היה עניין של המדינה אלא נשאר פתוח ליוזמות פרטיות והסדרים בין מורים להורים. המורים לא קיבלו שכר על לימוד הקוראן אלא על שמירה על הילדים. בכתאב למדו את הילדים קרוא וכתוב כדי ללמוד קוראן, כמו כן לומדו נלמדו מצוות יסוד וישנם חלק מן המורים אשר לימדו הוראת לשון, שירה ויסודות האיתמטיקה, כל אלו הוצדקו מטעמים דתיים על מנת לשנן את הקוראן.

2. מושג האג'תאהד מתייחס לגזירת הלכות חדשות בידי חכמי הלכה (פקיה) בסוגיות שלגביהן לא קיימת הכרעה ברורה בספרות ההלכתית הקיימת – באיזה אופן?, בעבר היה קיים מאמץ לחקור את המקורות תוך כדי שימוש במתודות משפטיות כדי לגזור הלכות. כפי שלמדנו ביחידה 4 ישנם את שורשי המשפט האסלאמי שהם קראן, חדית' קיאס ואג'מאע שמהם נגזרו ארבעה אסכולות הלכתיות באסלאם ברוח האג'תהאד. במאה העשירית לאחר גיבוש ארבעת האסכולות נתקבלה בהדרגה התפיסה כי מייסדי האסכולות ותלמידהם דנו בכל העניינים בספרות המשפטית ויש בפסקים שלהם תשובות לכל השאלות העיקריות. לחכמי המשפט שאחריהם נותר רק לעיין בפירוש ויישום תורת האסכולות והם לא צריכים (יש האומרים שאסור להם) לחקור במקורות כדי להגיע לפסקי הלכה עצמאים.