חשיבה בתנאי אי-ודאות
האי-ודאות גדלה ככל שגדל מספר התשובות האפשריות, והיא מושפעת גם מהתפלגות ההסתברויות המיוחסות לכל אחת מהן.

מושגים וגישות:
היסק דדוקטיבי = היסק בתנאי ודאות; היקש. הלוגיקה (היגיון) מציבה כללים לקביעת מידת תוקפו (רמת נכונותו) של היסק דדוקטיבי. בהיסק זה כל הנתונים לקבלת החלטה קיימים, והמסקנה נגזרת בהכרח מהנתונים. בהסקה דדוקטיבית קיים קריטריון של דיוק. השיפו בהיקש מסתמך אך ורק על המידע שנמסר בהיקש עצמו, ללא סיוע של מידע חיצוני "מהעולם". דוגמה: כל הנוכחים בכיתה הם סטודנטים; כל הסטודנטים רוצים להצליח. – כל הנוכחים בכיתה רוצים להצליח.
היסק אינדוקטיבי = היסק בתנאי אי-ודאות. הערכות הסתברותיות הן היסקים אינדוקטיביים. בהיסק זה קיימים רק חלק מהנתונים, והמסקנה אינה הכרחית אלא מסתברת (קיים בה מרכיב של אי-ודאות). בהסקה אינדוקטיבית קיים קריטריון של אופטימליות. דוגמה: אחרי יומיים של עננים יש לרוב גשם. – אתמול והיום היו עננים, אז סביר שמחר יהיה גשם.
הטיה = פירושה שרוב הנחקרים מגיעים להערכה שאינה נכונה לא משום שאינם מכירים את הנורמה ולכן הם מנחשים, אלא בגלל דרך חשיבה מוטית המשותפת למרבית האנשים. בהטיות פועלים בראש ובראשונה תהליכים קוגניטיביים ולא הניעתיים. לדוגמה: אם חלק מהמשתתפים במחקר מגזימים באומדן וחלקם ממעיטים בו, היינו אומרים שהם טועים. אך אם רובם מגזימים באומדן השכיחות, נכנה זאת הטיה.
היוריסטיקה = מונח מקובל במחקר על הטיות, שפירושו אסטרטגיית שיפוט. בניגוד לאלגוריתם, ההיוריסטיקה אינה מבטיחה פתרון אחד ויחיד המוסכם על הכל, וגם אינה מבטיחה את הפתרון הטוב ביותר. בד"כ היא תניב פתרון טוב מזה המבוסס על תהליך של ניסוי וטעייה. יתר על כן, להיוריסטיקות יש מאפיינים של תהליך פסיכו' שאינם ניתנים לביטוי פורמלי מתמטי כמו זה האפשרי באלגוריתמים.

שיטת המחקר המקובלת במחקרים על הטיות היא העברת שאלונים למספר רב של נחקרים בעת ובעונה אחת: המשתתפים עונים על השאלות בכתב, הנתונים הנאספים מהשאלונים עוברים ניתוחים סטטיסטיים פשוטים למדי, ואלה מאפשרים לסכם את תוצאות המחקר. השערות המחקר צופות בד"כ פער בין מודל נורמטיבי סטטיסטי כלשהו, או בין עובדה קיימת ידועה, לבין תגובות המשתתפים לשאלון. רבים מותחים ביקורת על המחקר בנושא כשלים והטיות בשל אופיו הפשטני: יש האומרים שאין לו תוקף אקולוגי (משתתפים אינם מגיבים לשאלונים מסוג זה באותה רצינות כפי שהם מגיבים למצבים אמיתיים בחיים). יש המבקרים את הנסיבות החברתיות של מחקר כזה, שכן למשתתף בו יש ציפיות ומניעים העשויים להשפיע על אופן תגובתו.
כהנמן וטברסקי הבחינו בין 2 סוגי ניתוחים:
ניתוח חיובי (של כשל חשיבה או הטיה) = מתמקד בגורמים לתגובה המוטית. למשל: כיוון שאירועים דרמטיים נוטים להיחרט בזיכרוננו יותר מאירועים רגילים, אנו מגזימים בהערכת שכיחות המיתות בשל מחלת הסרטן לעומת מחלות לב.
ניתוח שלילי (של כשל חשיבה או הטיה) = החוקר מסביר מדוע הנחקרים אינם מגיבים ע"פ הנורמה. למשל: אם התגובה הנורמטיבית היא חוק סטטיסטי מסוים, יסביר החוקר מדוע הנחקרים אינם משתמשים באותו חוק.
ביקורות על גישת ההיריסטיקות והטיות:
1. "לא ייתכן שאנחנו כ"כ מטומטמים" – חסידי ביקורת זו מציינים שגישת ההיוריסטיקות וההטיות מציירת תמונה מאוד פסימית ושלילית של האדם. ביקורת זו נשענת גם על תפיסתם של פסיכולוגים אבולוציוניים, המאמינים שאנשים מבצעים את כל המשימות ההכרחיות לקיומם ולהישרדותם בצורה מושלמת.
תגובת חוקרי ההיוריסטיקות: (א) מעולם לא טענו שאנשים תמיד טועים; להפך, ההיוריסטיקות עוזרות לאנשים להתמודד עם משימות קוג' קשות והן לעיתים קרובות מביאות תוצאות הרצויות לפרט. אך לעיתים, בנסיבות מסוימות, הן גורמות להטיות. (ב) גישת ההיוריסטיקות היא במידה רבה גישה אבולוציונית המצביעה על המגבלות שיצרה ההיסטוריה האבולוציונית של היחיד.
2. הממצאים מבוססים על שאלות שאינן אופייניות למשימות היומיום – חסידי ביקורת זו טוענים שההתנהגות האנושית ה"אמיתית", זו המתרחשת במצב היומיום, היא "נכונה" יותר, ובמצבים אלה בני-אדם אינם מפגינים הטיות שכאלה. לדעת חוקרי ההיוריסטיקות, ביקורת זו מתעלמת מהעובדה שהמניע למחקרים נבע דווקא ממשימות יומיומיות (כמו המחקר של מיל על קלינאים), ומההשפעה הרבה שהייתה למחקר זה דווקא בתחומים מעשיים מאוד כמו רפואה וכו'. עוד נטען כי השאלות במחקרים אלה הן זדוניות ומטעות.
תגובת חוקי ההיוריסטיקות: מבין מאות ואולי אלפי הניסויים שנערכו בתחום היו ללא ספק כאלה שהובילו להטיה המתבקשת, אבל לא ניתן לומר זאת על מרבית המחקר. יתרה מזאת, חלק מתהליך ההתקדמות של תכנית מחקר הוא "ניקוי" המחקר – הבהרה וחידוד של המשתנים וסילוק הסברים חלופיים.
3. לא מדובר כלל בהטיות – ביקורת זו מתמקדת במודל הנורמטיבי שאליו מושוות ההערכות האנושיות. מבקרים אלה טוענים שהמודל הנורמטיבי אינו מתאים להשוואה. למשל: יש הטוענים כי תיאוריית ההסתברות, על הנחותיה הבסיסיות, עוסקת רק באירועים חוזרים (כמו הטלת קובייה או הגרלה), ואינה רלבנטית לאירועים חד-פעמיים (כמו הסיכויים למלחמה או להצלחה בתפקיד).
שתי מערכות חשיבה:
מודלים פסיכו' שונים הציעו את הרעיון שיש 2 סוגים של תהליכים קוג', או מערכות קוג' – האחד מהיר וחסר מאמץ, והאחר תובעני ואיטי יותר. המודלים הללו נחלקו ל-2 קבוצות: האחת טוענת שאנשים בוחרים באופן מודע מתי להשתמש בכל אחד מהתהליכים, והם משתמשים בראשון בהקשרים שאינם חשובים להם ושהמוטיבציה שלהם נמוכה, ובשני כשהעניין חשוב והסיכון של טעות גבוה. השנייה טוענת ששני התהליכים פועלים במקביל – מערכת אחת מפיקה שיפוטים הוליסטיים ומהירים, והיא פועלת כל הזמן (לא רק כשהמוטיבציה נמוכה או שהאדם בוחר בכך). להערכותיה נוספת ההערכה של המערכת השנייה, המורכבת יותר, הסדרתית, ולעיתים ההערכה השנייה משתלטת על הראשונה. גישת ההיוריסטיקות וההטיות מאמצת את המודלים מהקבוצה השנייה פרק 7.
למציאת דרכים להתגבר על הטיות וגורמים המעודדים חשיבה אנליטית יש חשיבות מרובה להיבט המחקרי והיישומי כאחד: בתחום המחקר – מציאת דרך לתקן הטיה יכולה ללמד על טבעו של המנגנון הקוג' שיצר אותה. לאמיתו של דבר, טכניקות לשיפור הטיה מוצעות לעיתים ע"ס השערה על המנגנון הגורם אותה, והצלחת הטכניקה מחזקת את ההשערה בדבר המנגנון. מהפן היישומי – יש לטכניקות התיקון חשיבות מרובה בשיפור קבלת החלטות במישור האישי והכללי. דוגמה לניסיון אחד כזה: כשל התכנון = לפרטים ולארגונים יש בד"כ הערכה אופטימית מדי באשר למשך הזמן הנחוץ להם לסיים פרוייקט שהחלו בו. רוב הפרוייקטים מסתיימים לאחר המועד שהוערך.
אחד ההסברים לתופעה זו נשען על הבחנה של כהנמן וטברסקי בין הערכה מבפנים להערכה מבחוץ: בהערכה מבפנים מתבוננים בפרוייקט שמדובר בו לפרטיו (רפרט שעליי להגיש), על תכונותיו ומאפייניו (דורש עבודת ספרייה, קריאה רבה, הכנת מצגת), ובונים "סיפור", תרחיש, בנוגע לשלבי ההתקדמות. במקרה הטוב גם חושבים על עיכובים אפשריים (הספרייה סגורה בחגים), וכך מגיעים להערכת הזמן שיידרש לסיום הפרוייקט. בהערכה מבחוץ מתבוננים באותו פרוייקט כאחד מהרבה פרוייקטים דומים שעשינו בעבר (כבר הגשנו כמה רפרטים בעבר), בודקים בכמה זמן, בממוצע, השלמנו אותם בעבר, וזהו אומדן ראשוני. עכשיו אנו יכולים לשנותו במקצת, אם לדעתנו הפרוייקט הנוכחי שונה מקודמיו. מחקרים הראו שניתן לשפר את כשל התכנון אם כופים על אנשים הערכה מבחוץ – נותנים להם מידע על פרוייקטים דומים שלהם או של אחרים.

קיימות 3 גישות:
1. הגישה הנורמטיבית = מתארת איך אנשים אמורים להעריך, לשפוט ולקבל החלטות. גישה זו מציעה מערכת כללים פורמלית הנותנת את הפתרון הנכון, או הטוב ביותר, עבור סוג מסוים של בעיות. לדוגמה: במקרה של מטלת הבחירה, הגישה הנורמטיבית היא הכללים שמציעה הלוגיקה הפורמלית לבדיקת אמיתות של משפטי תנאי.
2. הגישה התיאורית (דסקריפטיבית) = מתארת איך אנשים מעריכים, שופטים ומקבלים החלטות בפועל. גישה זו מתארת את ההתנגות של אנשים בפועל בבואם להתמודד עם בעיה מסוימת. לדוגמה: במקרה של מטלת הבחירה, שיעור גבוה של אנשים בוחר את הקלף E בלבד, או את הצירוף E ו-4.
3. הגישה המכתיבה, המרשמית (פרספקטיבית) = ממליצה על דרכים להגיע להערכה הנורמטיבית. גישה זו לוקחת בחשבון את שתי הגישות הקודמות ומציעה דרכי תיקון לתהליכי פתרון בעיות.

הקריטריון הנורמטיבי = מתוך מערכת הכללים של גישה נורמטיבית נתונה נגזר הקריטריון הנורמטיבי המהווה את התשובה הנכונה, או הטובה ביותר, עבור בעיה מסוימת. לדוגמה: במקרה של מטלת הבחירה, הקריטריון הנורמטיבי הוא בחירת הקלפים E ו-7.

טעות = הפער בין ביצועיהם של משתתפים לבין הביצוע שמכתיב מודל נורמטיבי מסוים הוא בגדר טעות אם אין בו שיטתיות מסוימת. כלומר, אם רוב המשתתפים עושים דבר-מה שונה ממה שהמודל מכתיב, אך השוני אינו אחיד באופיו. טעות הינה כל חריגה מהקריטריון הנורמטיבי. קיימים 2 סוגים של טעויות:
(1) טעות מקרית – טעות שאינה נוטה לכיוון מסוים והמפוזרת באופן אקראי מסביב לקריטריון הנורמטיבי; אינה ניתנת לניבוי. טעות זו אינה חשובה בקורס זה משום שלא ניתן להסבירה, או למצוא משתנים נשלטים שיכולים להיות איתה במתאם.
(2) טעות שיטתית – טעות בעלת כיוון ברור ויציב ביחס לקריטריון הנורמטיבי; ניתנת לניבוי ומכונה "הטיה" (בייס).
משימת הבחירה (קלפים: E, K, 4, 7):
מטלת הבחירה היא דוגמה להיסק דדוקטיבי. הפתרון הנורמטיבי בבעיית הקלפים הוא כאמור E ו-7. רוב האנשים עושים טעות ביחס לפתרון הנורמטיבי. טעות זו אינה מקרית, ולכן נקרא לה "הטיה". ההטיה בבעיה זו מורכבת משתי טעויות: (1) בחירת יתר של הקלף 4, שאינו רלבנטי לבדיקת הטענה.
(2) בחירת חסר של הקלף 7, הרלבנטי לבדיקת הטענה.
כמה מודלים דסקרפטיביים (המנסים כאמור להסביר מדוע קיימת הטייה בתשובות של נבדקים עבור בעיה מסוימת) הוצעו כהסבר להטיות במטלת הבחירה:
1. השפעת התוכן – תיאוריה זו גורסת שהתוכן של השאלה לא היה קונקרטי, כלומר אם הבעיה היתה מוצגת בצורה יותר קונקרטית, משהו שאנשים מכירים, הם היו שופטים אותה טוב יותר ומגיעים לפתרון הנכון. בקונקרטיות הכוונה שיותר קל עם דברים מוחשיים מאשר עם סמלים (E/7). למשל: "בכל פעם שעליי להגיע לחיפה, אני נוסעת ברכבת". אילו קלפים יש להפוך: חיפה, רכבת, ירושלים, אוטובוס (אנשים רבים יותר יגיעו לפתרון הנכון – חיפה ואוטובוס).
2. איתור רמאים – תיאוריה הטוענת כי אנשים מצטיינים בגילוי שקרנים וכאשר מכניסים אותם למצב שבו הם צריכים לגלות שקרנים הם פותרים נכון את הבעיה. לפי תיאוריה זו החשיבה האנושית התפתחה אבולוציונית כאשר אנשים היו ציידים-לקטים, האנשים ששרדו הם אלה שביצעו חוזים חברתיים טובים. חוקרי גישה זו הגדירו מצבים של חליפין חברתיים בהם נפגשים שני "שחקנים" ובעצם כל אחד מציע לשני חוזה: "אם תשלם לי מחיר, אז אני אתן לך תמורה". במקרה כזה, בשביל לשרוד, אנשים היו חייבים לחשוב בצורה הפרכתית (מי הוא השקרן? אותו אדם שהפריך את הצפייה שלנו ולא מקיים את חלקו בהסכם). במילים אחרות, אף אחד לא רוצה לצאת פראייר, ולכן במצבי חליפין חברתיים אנו תרים אחרי השקרנים וערים לאפשרות ההפרכה ע"פ המודל הנורמטיבי.
3. הטיית האישוש – נובעת מהנטייה של אנשים להתייחס לטענות כנכונות ולחפש דרכים לאשש ולא להפריך אותן (הנבדקים שואלים את עצמם אלו קלפים יכולים לאשש את הטענה, הם בוחרים באותם הקלפים שיכולים ליצור את הצירוף המאושש בטענה. למעשה, הם תופסים את הטענה כנכונה ומחפשים דרכים לאשש אותה). דבר זה מנוגד לחשיבה המדעית (כדי שתיאוריה תהיה מדעית צריכים להיות מצבים שיכולים להפריכה. מדען צריך לחפש את התנאים העשויים להפריך את טענותיו ולא את אלה העשויים לאששן). האישוש קל ונגיש יותר מהפרכה למערכת החשיבה. הטייה זו יכולה להסביר שימור סטריאוטיפים.
4. טעות ההיפוך – לפיה ההטייה נובעת מפירוש מוטעה של הטענה "כל X הוא Y", שנתפס כזהה ל"כל Y הוא X". ייתכן ופירוש זה נובע מניסיון החיים המלמד אותנו כי לעיתים קרובות אכן מתקיימת זהות בין טענות מסוג זה. במקרה של בעיית הקלפים מתפרש המשפט "מאחורי כל E מסתתר 4" גם כ-"מאחורי כל 4 מסתתר E", וזה מה שגורם לאנשים להפוך את 4 ולראות בו קלף אינפורמטיבי.

רקע היסטורי:
פול מיל – טען כי מודלים לינאריים פשוטים, המשתמשים במס' קטן של משתנים מנבאים, מניבים ניבויים טובים יותר מהניבויים האינטואיטיביים של מומחים בתחום. יתר על כן, ניתן לשחזר את הניבויים האינטואיטיביים בעזרת מודל ליניארי פשוט, אף ע"פ שהעוסקים בניבויים סבורים שהניבוי שלהם אינו צירוף ליניארי פשוט של משתנים שלדעתם רלבנטיים לניבוי.
הבהרה בעזרת המחקר של דוז – הפער באיכות הביצוע בין השיפוט האנושי לבין השיפוט האקטוארי (זה הנעזר בנוסחה): בעזרת נוסחה סטטיסטית פשוטה אפשר לקבל החלטות טובות מאלה של שופטים שתבונתם ומניעיהם אינם מוטלים בספק.
הראה כיצד שימוש בנוסחת רגרסיה לצורך קבלה לתואר שני בפסיכו' מניב ניבוי טוב יותר מאשר ראיונות.
אדוארדס – הציע מודל סטטיסטי לקבלת החלטה אופטימלית בתנאי אי-ודאות, שנועד לשמש אמת מידה להערכת הביצוע האנושי. המודל נשען על הגישה הסטטיסטית הבייסיאנית, המקבלת את הטענה שקיימת הסתברות שאיננה שכיחות יחסית אלא מבטאת את מידת האמונה הסובייקטיבית בסבירות התרחשותו של מאורע מסוים. המודל תרם לחשיפת הטיות בשיפוט האנושי.
ברונר וסיימון – חקרו את האסטרטגיות שבני-אדם נוקטים כדי לפשט את משימות השיפוט המורכבות שעליהם לבצע. ראשית, סיימון הראה שבני-אדם אינם פועלים בדיוק לפי המודל הנורמטיבי של קבלת החלטות. שנית, הוא הציע את המונח "רציונליות מוגבלת", שלפיו אנשים חושבים ומעריכים באופן רציונלי, אך במסגרת המגבלות הקוגניטיביות שלהם. שלישית, הוא הציע אסטרטגיות חשיבה אנושיות, שנועדו לפשט את העולם שהאדם חי בו ולאפשר לו להגיע לביצוע מספק (העונה לרמת שאיפתו) שאינו בהכרח מיטבי.

קבלת החלטות בתנאי אי-ודאות
בחירה בין מהלכים שתוצאותיהם לא ודאיות. אין אפשרות להעריך סבירויות.
החלטה בתנאי סיכון – אין בדבר תוצאות אך יש אפשרות להעריך סבירותן.
תהליך קבלת החלטה: מהלכים אפשריים > תוצאות אפשריות לכל מהלך > סיכוי להתרחשות (הסתברות) > מחיר התוצאה
ניתן להציג תהליך קבלת החלטות בתנאי אי-ודאות כהימור.
יתרונות:
1. מדגיש אי-ודאות ומקריות
2. ההחלטה היא פונקציה של סיכויים ומחיר
3. גם כשיש החלטה, עדיין אין שליטה על התוצאות. התוצאה תלויה גם במהלך הדברים הטבעי.
4. מצביעה על ההבחנה בין החלטה טובה לתוצאה טובה. גם אם החלטה טובה ונכונה, עדיין יש סיכוי שהתוצאה תהיה לא טובה.
קריטריונים של סלמון לפירוש טוב של מונח פורמלי:
1. קבילות (admissibility) – ציות לחוקים מתמטיים של מערכת פורמלית.
2. אפשרות לוודא (ascertain ability) – הפירוש צריך לכלול שיטה למדידת המונח
3. ישימות (applicability) – צריך לאפשר שימוש במונח ויישומו לצורך ניבוי וקבלת החלטות.

פירושי מושג הסתברות
קלסי. פרמט, ברנולי, לפלס.
הסתברות היא יחס בין מספר אירועים בסיסיים התומכים באירוע לבין מספר כללי של אירועים בסיסיים. כאשר האירועים הבסיסיים הם שווי הסתברות. עיקרון האדישות – שתי אפשרויות הן שוות הסתברות אם אין סיבה להעדיף אחת מהן. ביקורת:
1. הפירוש לא ישים כשלא ניתן לדעת מה ההסתברות שהאפשרויות לא שוות.
2. קרנפ: הידע על הסתברות חייב להתבסס על ראיות ונתונים. אם הוא נשען על הנחת שווי אפשרויות אז לא ניתן לומר שיש לנו ידע של הסתברויות.
3. הישענות על עיקרו האדישות מעוררת סתירות לוגיות (ניתן להגיע לשתי הסתברויות שונות לאותו אירוע).
לוגי. קרנפ. עומד בשני הקריטריונים הראשונים של סלמון.
הסתברות היא יחס לוגי אובייקטיבי בין טענות הכוללות ראיות לבין השערה לא ודאית. שיפוט השערה ביחס לראיות הנוגעות אליה. (הקבלה בין לוגיקה דדוקטיבית ללוגיקה אינדוקטיבית)
דרגת אישור (הסתברות לוגית) – מראה באיזו מידה הראיות מאששות את ההשערה.
ביקורת: ההסתברות מיוחסת לטענות ושיפוטים ולא לעובדות ואירועים לכן יכולה להשתנות מאדם לאדם. נראה שאין קשר הכרחי בין הסביר לבין השכיח.
הפירוש עוסק בשיפוטים על מערכות ידע.
שכיחותני. עומד בקריטריון הראשון של סלמון.
הסתברות היא גבול השכיחות היחסית של הופעת אירוע מסוים ברצף של אינסוף אירועים. ביקורת:
1. ישנו קושי להסיק משכיחות יחסית נצפית לשכיחות יחסית גבולית לא תמיד יודעים את השכיחות הנצפית ויש צורך במדגם.
2. קושי להגדיר קבוצת התייחסות
הפירוש מתאים למערכות שהתופעות בהן חוזרות על עצמן (פיסיקליות, ביולוגיות, חברתיות).
סובייקטיבי (פרסונליסטי). דה פינטי, רמסי, סבאג'. עומד בשני קריטריונים ראשונים של סלמון.
הסתברות היא דרגת אמונה.
גישה בייזיאנית: הסתברות היא דרגת אמונה של אדם רציונלי.
סבאג' – שיטת בחירה בין הימורים כאמצעי להפקת שיפוט הסתברות.
ביקורת: אם בני אדם יכולים לייחס הסתברות כלשהי לאירועים אין לה קשר למציאות
תגובה: תפקיד התיאוריה המתמטית של הסתברות היא לאפשר לאדם לגלות חוסר עקביות בהתנהגותו ולתקן את שיפוטיו.
הסתברות סטטיסטית (קרנפ) – עוסקת בחוקים של תהליכים מקריים ומתארת תכונה של אובייקט או של אירוע
הסתברות אפיסטמולוגית – הסתברות אינדוקטיבית (קרנפ), דרגת אמינות (ראסל) – עוסקת בהערכת דרגות אמונה