חירויות הפרט והמבנה החוקתי בדמוקרטיה פדרלית

פרק 1 – פתיחה

את המהפכה האמריקנית קשה מאוד לשבץ ולסווג בתוך איזה שהיא קטגוריה מן הקטגוריות המקובלות. רוב הסממנים המהפכניים חסרים בה. בהתחשב בעוצמת העימות עם אנגליה ובעובדה ששרר בה מצב מלחמה, הרי אמריקה בתקופה ההיא נשארה שלווה ושאננה להפליא. הקבוצה שהנהיגה, שיזמה וכיוונה את מהלך המאורעות הייתה ממסדית, מכובדת ואריסטוקרטית. האספסוף הקיצוני נשאר בשוליים ולא הגיע לעמדה של כוח והשפעה.

היסוד המהפכני העיקרי באמריקה עם שחר עצמאותה, היה לאו דווקא הניתוק מאנגליה, כי אם תוצאותיו הפוליטיות. אפשר לומר שמהפכה זו הייתה מרשימה יותר מכל המהפכות האחרות בכך שהיא לא הידרדרה ולא סבלה מכל ההשחתות שאפיינו אותן, לא הייתה בה מלחמת אחים ולא דיקטטורה צבאית. אמריקה הצליחה לשמור על פירות חירותה ויצרה מנגנון קבוע להגנה על חירויות אזרחיה בעזרת החוקה.

פרק 2 – המפעל החוקתי
מבוא: חוקה מה היא ?
יש עובדת יסוד אחת שהיא המפתח להבנת המצב באמריקה לאחר שנת 1776. הצהרת העצמאות, באופן ברור ומפורש לא יצרה את ארצות הברית ולא הקימה מדינה אחת מאוחדת. היא יצרה לעומת זאת, שלוש עשרה מדינות חופשיות ועצמאיות, אשר לכל אחד מהן בנפרד יש מלוא הסמכויות הריבוניות, ולכן יהיה מי שיאמר שהשלב הראשון באירועי העצמאות בצפון אמריקה היה בעצם נסיגה ולא התקדמות. הניתוק מן האימפריה הבריטית סילק את היסוד המלכד והמגבש, והכניס גורם של פירוד, מגמת התפוררות ואולי אף סכנת מאבקים ומלחמות בין המושבות השונות.

בתחילה, הלכה כל מושבה בדרכה וקבעה לעצמה מוסדות שלטון עצמאיים ובמוקדם או במאוחר חוברה חוקה כלשהי לכל אחת מ-13 המדינות החדשות. לכל המושבות היה אויב משותף, והצורך לרכז, לממן ולתאם את המאמץ המלחמתי נגד אנגליה שימש תמריץ מעשי חזר להקמת גופי שלטון ריכוזיים ויעילים יותר. המסמכים הקונסטיטוציוניים של 13 המדינות, היו החוקות הראשונות שנוסחו והופעלו באמריקה לאחר התמרדותה נגד בריטניה. ראשיתן של החוקות בחלל הפוליטי שנוצר עם התגברות מעשי האלימות נגד המושלים המלכותיים ונגד שאר פקידי הכתר במושבות, לאחר שאלה נמלטו, חיפשו המנהיגים המקומיים דרכים למלא את החלל המוסדי והמנגנוני. מטרת החוקות הייתה "לשמר את השלום והסדר הטוב, ולקיים את ביטחון החיים והנכסים של התושבים".

בכל אחת מן המדינות החדשות התמודדו זו מול זו שתי אידיאולוגיות קונסטיטוציוניות:
אחת המכונה "האידיאולוגיה הוויגית", המשקפת את חוקת קרוליינה שדגלה ברשות מבצעת חזקה וכמעט עצמאית, בבית מחוקקים עליון המייצג אינטרסים של עשירים, בחירות לא ישירות בקריטריון רכושי גבוה לבעלי זכות הצבעה, במשך כהונה ארוך מאוד ובפקידי ציבור שאינם תלויים ברצון ההמונים.
האידיאולוגיה השנייה, "האידיאולוגיה הדמוקרטית", המשקפת את חוקת ניו המפשייר צידדה ברשות מבצעת הכפופה לרשות המחוקקת, בבית מחוקקים יחיד או אם יש שני בתי מחוקקים בבית עליון משותף שישקף את דעת הציבור לא פחות משמשקף אותה הבית התחתון, בחירות ישירות, בקריטריון רכושי נמוך לבעלי זכות ההצבעה, במשכי כהונה קצרים, ובפקידי ציבור התלויים בדעת הקהל.

יש לציין כי אף אחת מן החוקות החדשות לא הייתה ניצחון מוחלט למי משתי המגנות. בכל החוקות אפשר לגלות סממנים של שתיהן. אבל בין השנים 1776-1780, פותח והוצא לפועל רעיון חדשני של ועידת חוקה מיוחדת. יוזמיו של הרעיון באו מקרב החוקים הדמוקרטיים, שעל פי השקפת עולמם העם כולו הוא מקור הסמכות העליון. במרוצת הזמן אימצו גם החוגים הוויגים את הרעיון הדמוקרטי כי רצו להעמיד את החוקה במעמד מיוחס שיבלום את האפשרות לשנותה באמצעות רוב מקרי בבתי המחוקקים.

רק שתיים מהחוקות החדשות היו שני בתי מחוקקים: בג'ורג'יה ובפנסילבניה. בכל שאר המדינות היו שני בתי מחוקקים, אך גם חברי הבית העליון וגם הבית התחתון נבחרו על ידי ציבור המצביעים. רק בחוקותיהן של שלוש מדינות: מסצ'וסטס, ורמונט וניו-יורק, נקבע שהמושלים נבחרים ישירות על ידי ציבור המצביעים וחוקת ניו-יורק הייתה היחידה שהתירה לאותו אדם להיבחר מספר פעמים לא מוגבל לכהונת המושל. בעשר מן החוקות הוגבלה הכהונה של המושל לשנה אחת בלבד, ובדלוור וקרוליינה הדרומית נאסר על אותו אדם להיות מושל יותר מפעם אחת. הבית העליון, הסנט, היה בכל החוקות שווה מעמד לבית התחתון, בשבע מן החוקות נשללה מהסנט המסכות ליזום הצעות חוקים, אם כי שום חוק לא עבר ללא אישורו. לעומת זאת הייתה לסנט סמכות לשפוט מושלים ושופטים ואף להדיחם ולאשר מינויים של פקידי ציבור שמונו על ידי המושל.

בכל אחת מהחוקות, נכללה "רשימת זכויות" או "הצהרת זכויות" מקצתן מהתקופה הפיאודלית ומקצתן זכויות חדשות ומודרניות. הזכויות הישנות כונו "הזכויות או החירויות של בני אנגליה", זכויות אלו הקימו סייגים בפני שרירות ליבו של השלטון כמו הליך משפטי הוגן ומהיר ושיפוט פומבי לפני מושבעים. הזכויות החדשות יותר, הטילו הגבלות נוקשות על כוחו של השליט מכיוון שהן העניקו תחומי קיום ושטחי פעולה שהופקעו לחלוטין מסמכות השלטון והיו חסינים מפני התערבות ממשלתית: חופש דת, חירות הדיבור, חופש העיתונות, חופש ההתאגדות, הזכות לשאת נשק, חסינות המגורים מפני פלישה של נציגי השלטון.

בכל החוקות, זכות הבחירה וההיבחרות הייתה מותנית בבעלות על רכוש, היו חוקות מקלות והיו מחמירות, אבל באף אחת מהן לא היה המחסום הרכושי גבוה מאוד, ומבין אוכלוסיית הגברים הבוגרים רק מעטים לא נכללו ברשימת בעלי זכות ההצבעה. לעומת זאת, הנשים היו משוללות זכות הצבעה בכל המדינות פרט לחוקת ניו-ג'רזי המקורית שהעניקה להן זכות זו אך היא הוטלה לאחר זמן.

חירות הדת הייתה מן החשובות שבזכויות. לזכות זו היו שני היבטים: סובלנות, ההכרה בחירותם של יחידים ושל קהילות לעבוד את אלוהיהם כראות עיניהם ובלי רדיפה מצד השלטונות, וההיבט השני הפרדה גמורה בין הכנסייה ובין המדינה. לא זו בלבד שהמדינה אינה מכירה בשום דת רשמית, אינה תומכת במנגנוניים כנסייתיים ומממנת אותם, ומאמיני כל דת שהיא, זכאים לממש את מלוא זכויותיהם הפוליטיות כאזרחים שווים במדינה.

אך היו אנשים שאף אחת מן הזכויות שמנינו לא חלה עליהם, מדובר בעבדים השחורים. העבדות לא בוטלה באף אחת מ-13 החוקות המדינתיות. הסתירה הפנימית הנוראה בין האידיאולוגיה לפרקטיקה הייתה פצצת זמן שעתידה לנפץ את האחדות הפדרלית. חוקות המדינה לא נשארו סטטיות ונוספו להם במרוצת השנים תיקונים ושינויים רבים מאוד, החוקות היו מפורטות וארוכות שכן הן קובעות במפורש ובפרטי פרטים סמכויות שלטון ונהלי שלטון.
השלב השני של עידן העצמאות הוא יצירתה של ברית, קונפדרציה, מעין ממשלה משותפת מזערית. ממשלה זו לא תוכננה כשלב נוסף או כמדרגה גבוהה יותר בתהליך שסופו ההכרחי מדינה ריכוזית מאוחדת. אלא, הוקם כמנגנון ביניים לפתרון בעיה זמנית ניהול יעיל של המלחמה המשותפת בצבא האנגלי. אולם, לאחר שנחתם הסכם שלום עם הבריטים הגופים הקונפדרטיביים נתרוקנו כמעט מתוכנם. אופייה של תקופה זאת שנוי במחלוקת. היסטוריונים רבים תארו את התקופה כאנרכיה מוחלטת ואילו אחרים טענו כי המדינות יכלו במצב זה להתפתח התפתחות טבעית בלא ממשל ריכוזי משותף.

באותה תקופה שררה אדישות שלא הייתה תקווה רבה לשבור אותה ברחבי אמריקה. אך כאשר נפוצו שמועות מבהילות על התפרעות של אספסוף חסר מנוחה במקומות שונים, האדישות התנדפה. ידוע לשמצה המרד של דניאל שייז הפחד מפני מהפכת דמים אפשרית, המריץ אישים רבים לפעול למען חיזוק מנגנוני השלטון המרכזי כסגולה נגד התפוררות הסדר החברתי. תגובתו של ג'ורג' וושינגטון המצביא הנערץ של צבא המהפכה, סימלה את המהפך הפתאומי בעמדותיהם של דמויות ציבוריות רבות. הוא הסביר כי בכל מדינה, מצויים חומרי תבערה חברתיים למכביר, וניצוץ קטן דיו להציתם לדליקת ענק ושלטון חזק יותר נחוץ למנוע זאת.

לעומת האימה שנפלה על כמה מן המנהיגים האמריקאים הייתה תגובתו של ג'פרסון הפוכה. שראה את המרי האגררי של דניאל שייז בראייה מפוכחת ומציאותית יותר. הוא טען שזהו המרד הראשון בעל 13 המושבות ולשום מדינה אסור להתקיים כל כך הרבה זמן ללא התקוממות.

ועידת החוקה בפילדלפיה

הצדדים שהתכנסו בוועידת פילדלפיה שיקפו את יחסי הכוחות של המדינות השונות ואת מכלול האינטרסים המנוגדים שלהן. ההנחיות שלפיהן כונסה הוועידה דיברו על התאמתו של תקנון הקונפדרציה לצורכי השעה. כל משלחת הגיעה לוועידה כשתדלנית של יעדים מקומיים ולא כנציגה של אינטרסים לאומיים. המסמך הקבוצתי שחיברה קבוצה רבגונית זו היה תוצר של בעיות בוערות והן של שיווי המשקל ששרר המערכת הפוליטית והחברתית באמריקה של 1787. האנשים שהשתתפו בוועידה, שבראשה עמד ג'ורג' וושינגטון, היו כל איש בתחומו ובאזורו, העילית של החברה האמריקאית, לא קיצוניים מנוכרים כי אם אנשים בעלי עמדה והשפעה, יוקרה ואמצעים. אנשים צעירים בעלי ניסיון רב בעולם העסקים, בניהול אחוזות בהנהגה צבאית, בפוליטיקה ובדיפלומטיה. כולם היו בעלי השכלה והצטיינו באופקים רחבים. אופיים האנושי המיוחד של הקבוצה תרם תרומה גדולה להצלחת הוועידה, שכן בסופו של דבר, התעלו אנשים אלה מעל שיקולים מקומיים בלעדיים והוכיחו לדורות הבאים ולאמריקה של אז שפיעמה בהם רוח אחריות ציבורית.

כאשר נפתחה הוועידה תפסה ווירג'יניה את מרכז הזירה. שרביט ההנהגה של ווירג'יניה היה בידיו של ג'יימס מדיסון איש מבריק ומעמיק, שהניח בפני הוועידה תוכנית קונסטיטוציונית "תוכנית ווירג'יניה", שעוררה תגובות נרגשות שבאו למדיסון כהפתעה גמורה. במשך שלושה שבועות לאחר הצגת תוכניתו, רחשה הוועידה פעילות קדחתנית. נציגי המדינות הקטנות עטו על מדיסון ואנשיו שראו בתוכנית ווירג'יניה ניסיון מצד המדינה הגדולה והמאוכלסת לבלוע את המדינות הקטנות שעקב כך יפסיקו להיות ישויות עצמאיות וריבוניות, עמדה זו גובשה הוצגה במסמך נגדי.

המסמך הנגדי נקרא: "תוכנית ניו-ג'רזי". תוכנית זאת הייתה בלי ספק מסמך לגיטימי יותר מתוכנית ווירג'יניה. וועידת פילדלפיה התכנסה לדון בצורכי השעה ואילו תוכנית ווירג'יניה חרגה הרבה מעבר לזה. לעומת זאת תוכנית ניו-ג'רזי נשארה בתחומי תקנון הקונפדרציה ורק שינתה כמה מקביעותיו. את ההבדל המהותי בין שתי התוכניות סימלו שני מונחים: מדיסון ביקש לבנות ממשל לאומי ואנשי ניו-ג'רזי חזרו והדגישו שהממשל הוא פדרלי.

המאבק הרעיוני חוקתי בוועידה לא התמצה בהתנגשות בין שתי התוכניות אלא הייתה מגמה נוספת שבאה לידי ביטוי באישיותו של אלכסנדר המילטון, אחד מנציגיה של מדינת ניו-יורק. המילטון שהיה אדם מוכשר להפליא, לא ידע לוותר או להתפשר, ויצא חוצץ נגד תוכנית ניו-ג'רזי שבה תמכו שאר חברי המשלחת מניו-יורק. המילטון ביקש להקים ממשל לאומי חזק וריכוזי עוד יותר מאשר מדיסון. הצעותיו היו קיצוניות מדי, ולכן היה קל לדחותן, אך הן תרמו את תרומתן על דרך השלילה כביכול. בין תוכנית ניו-ג'רזי המתונה ובין רעיונותיו המפחידים של המילטון, נראתה לפתע תוכניתו של מדיסון כפשרה סבירה. וכך היא הפכה לאחר שינויים לשלד החוקה המוגמרת.

כאשר הונח הנוסח הסופי של החוקה לפני הוועידה, הוא אושר ברוב מכריע אם כי לא פה אחד. מכיוון שהייתה פשרה בין יעדים מנוגדים, איש לא מצא בה כל מה שביקש. לדבריו של בנג'מין פרנקלין, כולם צריכים לבלוע את ספקותיהם ולחתום על החוקה.

מסתיו 1787 ועד ראשית הקיץ של 1788 התחוללה המערכה הפוליטית והרעיונית על אשרור החוקה. ויכוחים סוערים התקיימו בבתי הנבחרים של המדינות השונות, בעיתונות וכתבי פולמוס, נערכו בחירות לוועידות מדינתיות שתפקידן היה לדון על החוקה ולהצביע בעד ונגד אשרורה. לתוך הקלחת הרותחת הזאת, הוטלה סדרת מאמרים שפורסמו בעיתוני ניו-יורק בעילום שם. מגמתם של המאמרים הייתה לספק תחמושת רעיונית ותעמולתית בידיהם של תומכי החוקה במדינת ניו-יורק. למרות שהיו המאמרים תעמולת בחירות עיתונאית, הם הוכרו תוך זמן קצר כיצירת מופת בתחום מדע המדינה והם נודעים בשם כתבי הפדרליסט.

הפדרליסט שנכתב על ידי המילטון, מדיסון וג'ון ג'יי, כמוהו כחוקה עצמה, היה אקט פוליטי מעשי. שניהם היו תופעות היסטוריות קונקרטיות בנות זמנן, והציעו פתרונות מיידיים לשאלות בוערות. ואם יש להם ערך אוניברסלי הרי שזו תוצאת לוואי לא מתוכננת. חברי השלישייה שחיברו מאמרים אלה לא היו בעלי ברית פוליטיים ורעיוניים קבועים. הברית ביניהם נוצרה לזמן קצר ולמען יעד מוגדר ומוגבל. זמן קצר לאחר מכן ימצאו את עצמם לא רק עומדים משני צידי המתרס הפוליטי מפלגתי, אלא גם חלוקים בדעותיהם על עצם מהותה של החוקה, שלמען הצלחתה שיתפו פעולה באופן מרשים כל כך.

בכתבי הפדרליסט ניתן למצוא את הצורך לשלטון יציב ומסודר יותר מזה השורר לפי תקנון הקונפדרציה. השלטון אין פירושו משטר אימה אבסולוטי אלא, הוא המשמעת העצמית של ציבור המשליט על עצמו, מכוח בחירה חופשית נבונה, וסדר חוקתי. ממשל עצמי הוא החירות. וכדי שחירות לא תאבד חייב הממשל העצמי להיות תופעה מתמדת ולא אקט פוליטי חד פעמי.

לתומס הובס הייתה נקודה עיוורת כאשר הסתכל בתופעת העריצות הפוליטית. כל קבוצה אנושית עומדת בפני שתי סכנות: אנרכיה ועריצות. הובס פחד כל כך מפני האנרכיה עד שסרב לחלוטין להכיר בקיומה של העריצות. הוא הניח שלכל האזרחים ולכל הקבוצות במדינה יש אינטרסים עיקריים זהים והוא מתעלם מניגודי קבוצות ומהבדלי מעמדות. ובנסיבות שכאלה, לדעתו של ברטרנד ראסל מגדולי הפילוסופים של ימינו, דווקא הניסיון לכפות שלטון אבסולוטי עלול לגרום למתחים, למלחמת אזרחים ולאנרכיה, ואילו חלוקת הכוח השלטוני בין קבוצות ומוסדות שונים תביא לרגיעה, יציבות וסדר.

במורשת המחשבתית של הפדרליסט, אין "הדמוקרטיה" דבר חיובי כלל ועיקר. לדעתם הדמוקרטיה היא צורת שלטון ששררה ביוון הקלאסית ופירושה השתתפות כללית של האזרחים בשלטון. הלקח ההיסטורי שנלמד מן הדמוקרטיות האלה היה כפול: ראשית, שבמוקדם או במאוחר סופן להידרדר וסוף אזרחיהן לאבד את חירותם. ושנית, שגם הטובות שבהן מתאימות רק ליחידות גאו-פוליטיות. זעירות הואיל ועיקרון ההשתתפות הכללית בשלטון מגביל הן את ההיקף הטריטוריאלי והן את מספר האזרחים.

לכן, צורת השלטון הלאומי שהוצעה בחוקת 1787 לא הייתה בשום פנים דמוקרטיה השתתפותית ישירה, כי אם רפובליקה ייצוגית עקיפה. לפי תפיסת מחברי הפדרליסט, ממשל דמוקרטי הוא פגום מיסודו ובעצם טבעו טמונים זרעי השחתתו. לפי השקפתו של מדיסון אין הרוב קדוש ושלטון הרוב אין פירושו חופש. אדרבא, אם אין בולמים אותו, הרוב יכול להשליט משטר של עריצות, ועריצות הרוב גרועה ומסוכנת מעריצותו של שליט יחיד. היעד העליון של שלטון רפובליקני חוקתי הוא להגן על חירותו וזכויותיו של הפרט מפני חמסנותו של הרוב העריץ. עריצות הרוב אפשרית יותר בדמוקרטיה קטנה והומוגנית ופחות ברפובליקה גדולה ורבת פנים. לדעת מדיסון, ככל שהמדינה תהייה גדולה יותר, וככל שיהיה בה ריבוי של קבוצות, מפלגות ואינטרסים שונים ומנוגדים, כך יקטן הסיכוי להשתלטותו של רוב עריץ ויגדל הביטחון לחירותו של הפרט. חשדנותו של מדיסון כלפי שלטון הרוב לא היה חשש סרק ופחדיו מפני דיכוי הפרט לא היו חסרי שחר, הם נתאמתו לחלוטין על ידי כל הגילויים של הדיקטטורות המבוססות על ידי רוב אלקטורלי.

ממשל עצמי הוא עיקרון מדיני נאה, כאשר משווים אותו לעיקרון השלטון האבסולוטי. אולם, היות ומימושו כרוך במנגנוני שלטון ייצוגיים שדמויות בשר ודם מאיישות אותם, נוצרת למעשה דילמה. מצד אחד, נחוץ השלטון כדי להקים סדר ולהבטיח את זכויות הפרט וחירותו. ומצד שני, השלטון עלול להפנות את כוחו הגדול נגד האזרחים. את התשובה הקלאסית לדילמה, נתנו באופן הנחרץ ביותר לוק ומונטסקייה והיא: "הפרדת רשויות". כלומר, אם מדללים את הכוח השלטוני על ידי פיזורו בין מנגנונים ואישים שונים, מצטמצם האיום הגלום בו וקטנה סכנתו לחירויות הפרט.

אלא שמדיסון לא הסתפק בתיחום סביל של גבולות הרשויות השלטוניות הוא הוסיף סממן פעיל ואפילו לוחמני לעיקרון הפרדת הרשויות. השלטון הוא מכונה ענקית, ומנגנוני הממשל הם מייסבים וגלגלי שיניים. אמנם, החוקה שמדיסון ניסח היא התוכנית שעל פיה מרכיבים ומפעילים את המכונה השלטונית הזאת, אך בה בשעה משתקף בה פחד ברור מפני יעילותה. לפיכך, מבטאת החוקה בין השאר, גם עמדה של חשדנות כלפי המוסדות שאותם היא מקימה, ויש בה ניסיון מודע להגביל את יעילותם בפועל.

עמדה זו לא עלתה בקנה אחד עם השקפת עולמו של המילטון, שהיה יוצר דופן בהשקפת עולמו השלטונית ודעתו הייתה דעת מיעוט. השקפתו השלטונית של המילטון סופה שתביא אותו לידי התנגשות קשה עם מדיסון וג'פרסון אך נכון לעכשיו הם נמצאים מעברו האחד של המתרס הפוליטי תוך שהם משתפים פעולה במאמץ להבטיח את אשרור החוקה ולממש את רעיון האיחוד הפדרלי של 13 המדינות.

פרק 3 – פדרליזם

ריכוזיות שלטונית מול אוטונומיה מקומית

מבחינה תיאורטית, רעיון הפדרליזם משלב את התפיסה של ייצוג הנשלטים במוסדות השלטון המרכזי עם העיקרון של ממשל עצמי מקומי. מבחינה מבנית הוא מקים שני רבדים שלטוניים נפרדים ומעצב שתי זיקות ישירות, אחת לשלטון המקומי ואחת לשלטון הפדרלי. האובייקט האמיתי של כוח שלטוני הוא ציבור האזרחים, ולא גופים שלטוניים אחרים. ממשלה שבינה לבין הציבור חוצצות ממשלות אחרות, מדינתיות, אזוריות או מקומיות, היא חסרת ממשות ולא תאריך ימים. משום שכוח שלטוני נבנה מיחסי הגומלין הישירים והרצופים שיש לו עם ציבור האזרחים. הציבור יעניק כוח, ייתן כבוד, ויציית לחוקים של הממשלה המספקת לו שירותים ממשלתיים. לעומת זאת, ממשלה מרוחקת, הפועלת על הציבור רק בעקיפין באמצעות תיווכן של ממשלות מקומיות, תתנתק עד מהרה מהציבור וסופה יהיה מוות מחמת אדישות.

לפי המילטון, לממשלה אין קיום אלא אם כן היא מפעילה כלפי האזרחים את שיטת המקל והגזר, כלומר תערובת של תגמולים חיוביים ושליליים, מזיגה של שכר ועונש. הפדרליזם החדש של חוקת ארצות הברית היה דרך ביניים, פשרה בין ריכוזיות ובין קונפדרליזם. במבנה הפדרלי שהציעו מחברי החוקה, אין היררכיה שלטונית ולממשלה המרכזית אין עליונות מוחלטת על הממשלות המדינתיות. מבחינה עקרונית ומעשית לא נוצר סולם פיקודי שלטוני. הפשרה הפדרלית היא פתרון גאוני. במקום להתחרות זה בזה על כל "העוגה", החליטה הממשלה פדרלית והממשלות המדינתיות לחלקה ביניהן. לכל אחת מהן נקבעו תחומי פעולתה בהם היא ריבונית, ואין היא כפופה לשום רשות שלטונית אחרת ושם היא מפעילה את סמכותה ישירות על האזרחים. לחלוקה זו היו כמה תוצאות שהטביעו את חותמן על המערכת השלטונית האמריקנית:

ריבונות מפוצלת: באף מנגנון פוליטי בארה"ב, אין ריבונות פוליטית מלאה, יש רק נתחים של ריבונות המחולקים בין המרכיבים השלטוניים השונים של המבנה הפדרלי ובין האזרחים.

זיקה שלטונית חלקית, הממשלה המרכזית: לממשלה הפדרלית יש זיקה ישירה לכל האזרחים בארה"ב אבל לא מלאה. שכן סמכויותיה מוגדרות ומוגבלות לתחומים קבועים.

זיקה שלטונית חלקית, הממשלה המדינתית: לממשלתה של כל אחת מן המדינות היחידות נשארת הזיקה השלטונית אל כל אזרחיה, אבל לא זיקה מלאה, מעתה עוברים כמה תחומים לסמכותה של הממשלה הפדרלית.

"אזרחות" כפולה: לכל אזרח יש שתי ממשלות נפרדות, אשר מהן הוא מקבל שירותים ולהן הוא חייב משמעת כל אחת בתחום פעולותיה.

הויכוח בין תומכי החוקה לבין מתנגדיה, היה חריף ורבגוני. אינטרסים שונים, מדינתיים ומקומיים קבעו את עמדתם של הנציגים שנבחרו לוועידות האשרור המדינתיות. מחנה מתנגדי החוקה, חשש שבחוקה המוצעת יש יותר מדי ריכוזיות שלטונית ופחות מדי הגנה על חירויות הנשלטים.

מבקרי החוקה, באו בראש ובראשונה מקרב החוגים שצידדו בדמוקרטיזציה של הממשל ושל החוקות במדינות השונות. ההתנגדות הרעיונית והאינטרסנטית לממשלה מרכזית חזקה, נבעה משני מקורות עיקריים. הראשון היה חוג המנהיגות האנטי פדרליסטית שכלל אישים בעלי מעמד, עתירי רכוש והשפעה, הם התייחסו בחשדנות לכל שלטון ודגלו בעיקרון של ממשלה חלשה. המקור השני היה החוג הרחב של חוואים קטנים, שניסו לקדם אינטרסים כלכליים באמצעות פעילות פוליטית. אלה חששו שממשלה מרכזית תהייה רחוקה מהשפעתם, ותהייה בשליטת חוגי העילית החברתית והצמרת הכלכלית. הם שמו דגש על פיתוחו של הממשל המדינתי, כיוון שסברו שיוכלו להשפיע על כיווני מדיניותו.

שתי הקבוצות האלה לא ראו תמיד עין בעין. חסידי הדמוקרטיזציה דגלו בשנים ההן ברעיון הממשלה החלשה, אבל חסידי הממשלה החלשה לא היו בהכרח מאמינים גדולים בדמוקרטיה. האנטי פדרליסטים שאבו את תמצית השקפתם מ"מכתבי קטו" ומן הספר "מסות פוליטיות" שדיברו על סכנות השלטון ועל הצורך בממשלה חלשה. לטעמם, בהיסטוריה יש דוגמאות מעטות מאוד לאנשים, שאף כי הופקד בידיהם כוח רב הם לא השתמשו בו לרעה כאשר יכלו לעשות זאת, ולכן הציבור חייב לשמור על חירויותיו בקנאות מירבית.

המימוש המרבי של עיקרון הפיקוח הצמוד והרצוף של אזרחים על פקידי השלטון בא לידי ביטוי בשנים ההן בחוקות המדינות. כמו כן, היו בחירות תכופות לבתי המחוקקים אחת לשנה, חשיבותו הגדולה של הבית התחתון (בית הנבחרים), זכות ההצבעה הכללית של כל הגברים הבוגרים, הקיצוץ בכוחו ובסמכויותיו של המושל והכפפתו לבית המחוקקים, ביטול התלות של פקידי ציבור רבים במושל. כל אלה היו מנגנונים שהבטיחו בקרה ציבורית יעילה יותר על הרשויות. ולכן סברו החוגים האנטי פדרליסטים כי המדינות הן מבצרם ומעוזם, ואילו בממשלה לאומית ריכוזית ראו סכנה גדולה.

בשנת 1781, פרץ ויכוח חריף על סמכות המיסוי של קונגרס הקונפדרציה. לקונגרס לא הייתה סמכות להטיל מיסים, ומימון המאמץ המלחמתי המשותף נעשה באמצעות תרומות של המדינות. עם התגברות הלחץ הפיננסי, נבצר מן המדינות לשלם את חלקן, והקונגרס נותר בחוסר כל מול חוב ציבורי תופח. הקונגרס ביקש לנתק את תלותו והמליץ שתוענק לו סמכות להטיל מיסים על פריטי יבוא. שמונה מדינות אישרו הבקשה, אך כדי להעביר תיקונים בתקנון צריכים לקבל את הסכמתם הגורפת של כל המדינות. הצעת היטל היבוא נכשלה. לעומת זאת, לא היה בכוחם למנוע את אשרור החוקה. בלהט הויכוח, השמיעו המתנגדים את הטענה שמיסוי הוא ראשית חטאת, ושהסמכות לגבות כספים היא התשתית לעוצמת השלטון, ואם יוציאו סמכות זאת מהעם סופה שהיא הופכת למכשיר של עריצות. בשלב השני והמכריע למחלוקת, בוועידת החוקה בפילדלפיה, נשמעה שוב הטענה האנטי פדרליסטית המרכזית, שהחוקה מעבירה יותר מדי סמכות שלטונית מן האזרחים אל הממשלה המרכזית ושסמכויות החקיקה והביצוע המוענקות לשלטון הפדרלי, הן ריבוניות, ואין הן מוגבלות על ידי פיקוח של האזרחים, והן מערערות ומבטלות לחלוטין את ריבונות המדינות החברות.

אשרור החוקה הפדרלית, בשנת 1788, לא הייתה הוכחה ניצחת לכך שמרבית המצביעים בשלוש עשרה המדינות התנגדו להשקפת העולם האנטי פדרליסטית, או שהם חשבו שהיא שלילית מדי. האנטי פדרליסטים גדלו בשימור ממשל הקונפדרציה הקיים עם תיקונים מוגבלים בתקנון, שנועדו להעניק לממשלה הפדרלית סמכויות בתחום יחסי חוץ, צבא וצי, מלחמה ושלום, אזרוח, דואר וטביעת כסף. ואילו לגבי כל שאר תחומי השלטון המדינות חייבות להישאר עצמאיות נפרדות, שכן הן יכולות להגן באופן הטוב ביותר על זכויותיהם ועל האינטרסים של האזרחים. אילו ניצחו האנטי פדרליסטים קרוב לוודאי שסמכויות השלטון של הממשלה הפדרלית, ובראש ובראשונה ההרשאה להטיל מיסים וחופש הפעולה למימון הוצאות שונות, היו מוגדרות הגדרה מגבילה ומדויקת יותר, ועיקרון הייצוג הדמוקרטי היה מקבל ביטוי בולט יותר.

בסופו של דבר, ההפסד האנטי פדרליסטי לא היה מפלה גמורה. אמנם החוקה אושררה ונכנסה לתוקף אבל בממשל השתקפו עד מהרה סימני דמוקרטיזציה שהייתה כה יקרה להם. לא זו בלבד, נוספה לחוקה "מגילת הזכויות" שהדגישה את זכויות הפרט ואת הממשל המקומי המדינתי.

החוקה נכנסה לתוקף ביוני 1788, לאחר שנתקבלו אשרורים מתשע מדינות, מספר שנקבע מפורשות בחוקה. המדינות שהחליטו להצטרף מאוחר יותר, עשו זאת כאשר השתכנעו כי לחוקה בגרסתה המקורית יתווספו סעיפים בנושא זכויות הפרט. תומס ג'פרסון הדגיש את הצורך במגילת זכויות. כל הזכויות שהוא מונה קשורות החוויה הישירה והלא נעימה שהאמריקנים התנסו בהם במגעים שניהלו עם מנגנוני השלטון הבריטיים.

חופש הדת: הפרדה בין הכנסייה למדינה, כך שאין זכויות פוליטיות ואזרחיות תלויות בהשתייכותו הכנסייתית של האזרח. וזאת, כדי למנוע הישנות המצב בו ראש המדינה בארצות הברית יהיה גם ראש הממסד הכנסייתי. עקרון ההפרדה נועד לא רק להגן על חופש הפולחן והאמונה, אלא גם למניעת הצטברותו של כוח שלטוני רב מדי ביד אחת.

חופש העיתונות: בעל משמעות עקרונית ואוניברסלית. השלטון הבריטי ניסה לחסום את התקפותיהם של העיתונים והטיל מיסים כדי לייקר את מחירם ובכך לצמצם את תפוצתם, ולצמצם את יעילותם בהתססת ההמונים. כלומר חופש העיתונות הוא למעשה נשק נגד השלטון.

צבא קבוע: הצבא לא נתפס כערובה לביטחונו של הציבור, כי אם ככלי בידי השלטון, לשם דיכוי האזרחים וגזילת רכושם.

מונופולין כלכלי של הממשלה: זו זכות שהייתה לשלטון האבסולוטי באירופה ואשר עוררה את חמתם של קפיטליסטים פרטיים.

משפט של מושבעים: בית משפט של מושבעים, הן במורשת האנגלית והן החוויה האמריקנית, היה ערובה לפרט מפני עיוות הדין על ידי שופט מטעם המלך, או במקרים מסוימים אפילו על ידי בתי משפט צבאיים.