הקמת האו"ם והיחס לישראל

האו"ם הוקם רשמית ב-24 באוקטובר 1945, עם כניסתה לתוקף של אמנת האו"ם. המשא-ומתן על הקמת הארגון החל הרבה קודם לכן, בוועידות מלחמת העולם השניה, כשארה"ב ניסתה לקדם את הרעיון של הקמת גוף בינלאומי כמנגנון לביטחון קולקטיבי, ובריה"מ התנגדה, הן כלקח מחוסר ההצלחה של חבר הלאומים והן כיוון שהיא לא הסכימה לעקרון של ויתור על ריבונות ועל חופש פעולה למען ארגון בינלאומי. בסופו של דבר הושגה הסכמה, וביוני 1945 חתמו 51 מדינות על האמנה .(Caplan, 2001)

ניתן לומר שהאו"ם הוקם בראש ובראשונה כמועדון המדינות המנצחות במלחמה. החברות המרכזיות היו ארה"ב, בריטניה, צרפת ובריה"מ, שגם קיבלו מושב קבוע במועצת הביטחון, ואליהן צורפה סין שסייעה לבעלות הברית במהלך המלחמה והפוטנציאל המעצמתי שלה היה ברור. עוד צורפו כל המדינות שנכבשו בידי גרמניה הנאצית או יפן במהלך המלחמה. למדינות אמריקה הלטינית ניתנה הזדמנות להצטרף לצד המנצח לקראת סיום המלחמה וגם הן הפכו לחברות בארגון. כפי שיובהר בהמשך, להרכב נודעת משמעות לא מעטה הן בהתנהלות הארגון והן בקבלת ההחלטות .(Caplan, 2001)

לניהול הדיפלומטיה באו"ם יש מאפיינים ייחודיים המבדילים בינה לבין ניהול דיפלומטיה בילטרלית "סטנדרטית", אבל גם מבדילים בינה לבין ניהול דיפלומטיה מולטילטרלית (כמו בוועידות בינלאומיות). את המתרחש באו"ם ניתן להגדיר כשילוב של דיפלומטיה, פוליטיקה ומשפטנות במינונים משתנים, כפי שיוסבר להלן. על האופי הייחודי של הדיפלומטיה באו"ם, ניתן ללמוד ממספר מחקרים, אשר במסגרת עיסוקם בהתנהלות האו"ם ובהשפעתו על הדיפלומטיה הבינלאומית, עוסקים ברמות פירוט שונות גם במאפייני ניהול המדיניות במסגרת הארגון .(Caplan, 2001)