מבוא
לעבודה זו בחרתי בכתבה שפורסמה בכתב עת כלכליסט בתאריך 20-01-2019 על ידי נורית קדוש. הכתבה היא בעצם ראיון עם נוי הדס, בחורה שמגיעה ממשפחה של חקלאים, אשר החליטה בגיל 21 לפתוח חנות ירקות המשווקת באופן ישיר (בתיווך שלה) מהחקלאי אל הצרכן.
החקלאות הישראלית הוא עניין שמדבר אלי מאוד, מפני שארצנו המוקפת מדינות "עוינות" ולרוב גם מקיימת יחסים "מתוחים" עם מדינות אחרות, חייבת להיות עצמאית במקור פירות וירקות (וסחורה חקלאית אחרת) שלה. לדעתי, הביטחון התזונתי של אזרחי ישראל חייב להיות בלתי תלוי בייבוא ולהסתמך בעיקר על הייצור המקומי. החשיבות של ייצור מקומי היא עצומה! במישור המדיני, הפוליטי, הכלכלי, וכמובן הבריאותי.
במישור מדיני – החקלאים בארץ קורסים אחד אחרי השני כיוון שאינם מסוגלים להתמודד עם חוסר תמיכה של המדינה. קשה מאוד להתקיים כאשר עולה יותר לגדל את הסחורה מאשר למכור אותה (85 שנות התיישבות וחקלאות). שר החקלאות בישראל, מר' אורי אריאל, לא תומך בחקלאות המקומית, הוא מפנה כספים של משרד החקלאות לכיוונים אחרים באופן תמוה. רק בשנים האחרונות היינו עדים לניסיון סגירה כושל של מכון וולקני- מכון למחקר ופיתוח חקלאי בישראל. שר החקלאות (לדעת פרשנים ומומחים) ניסה לסגור את מכון המחקר המוביל במטרה לפנות את השטח הנדל"ני האטרקטיבי שעליו יושב המון (מרכז ראשל"צ) בשביל בנייני מגורים (The Marker).
במישור הפוליטי- לעניות דעתי מומלץ ועדיף לא להיות תלויה בייבוא של סחורה ממדינות כמו טורקיה, בייחוד לאור צעדים פוליטיים חד צדדים שנקטה ממשלת טורקיה במהלך אירועי "מרמרה" ואמירות נגד הממשל הישראלי במדיה העולמית. במקביל אנחנו יכולים לראות את המצב הקיים בסוריה, שנמצאת במשבר הומניטרי קשה בגלל שנים של בצורת ורעב (אתר nrg). ובעזרת יבוא סחורה חקלאית מקומית טרייה ובריאה, היינו יכולים לעודד נורמליזציה של יחסים דיפלומטיים בין ישראל לשכנותיה על בסיס חקלאי.
במישור הכלכלי- יבוא של תוצרת חקלאית זרה לא הוביל לירידת מחירים משמעותית במחיר לצרכן, זה אפילו לא פתח את השוק לתוצרת איכותית יותר על פני זו המיוצרת בארץ אז למה לנו לממן אזרחים של מדינות זרות (ידידותיות או לא) על פני האזרחים שלנו?……………………..