פילוסופיה של החינוך

פרק 1- פילוסופיה של החינוך לפני המאה העשרים
פילוסופיה היא התחום המחשבתי בו עוסק האדם ביסודות הקיום ובמשמעות של גורמים שונים בו. הפילוסופיה עומדת בבסיס ההבנה האנושית,שכן היא קודמת לכל מעשי האדם.
מקור השם פילוסופיה היא בשפה היוונית: פילו אהבה, סופיה חוכמה. פילוסופיה משמע אהבת החוכמה.
פילוסופיה בחינוך – ניתוח תיאוריות וטיעונים הקשורים לתהליכי חינוך, ולא יצירה של תורת חינוך. פילוסופים של החינוך מתעניינים בניתוח ובהבהרה של מושגים ושל שאלות, העומדים במוקד החינוך.
פילוסופיה של החינוך לפני המאה ה- 20
ביוון העתיקה פותחה לראשונה תיאוריה חינוכית מקפת. הבעיות העקרוניות שהפילוסופים היוונים התמודדו עימן רלוונטיות לאנשי החינוך בכל הדורות, וביניהן השאלות: כיצד לטפח אזרח טוב באמצעות חינוך? אלו מודלים של התנהגות אנושית ראויים לחיקוי הילדים? כיצד לעזור לאדם בחיפושו אחרי האמת? טיבם של האמת והצדק, מהי אמת, ומהו מוסר.
הפוליס היוונית – עיר-מדינה, התפתחה במאה ה-5 לפנה"ס, כללה אלפים אחדים של אזרחים שהשתתפו באופן פעיל בקביעת דפוסי הפעילות המדינית, התרבותית והחב'. הפוליס היא דוגמה למשטר שבו מתקיים הקשר שבין גיאו-פוליטיקה לחינוך. אופייה הייחודי של כל עיר, סביבתה הג"ג והתנאים הפוליטיים עיצבו את אופי השלטון ואורח החיים לרבות התהליך החברתי והחינוכי (ספרטה-חיילים, אתונה-תרבות ואומנויות). התיאוריה החינוכית ביוון העתיקה משקפת את קשרי הגומלין שבין המשטר המדיני המבנה החברתי, תפיסת העולם המוסרית ומטרות החינוך. חשיבות גדולה לערך של הקולקטיביזם, שירות החברה והכלל ונאמנות להם "צורכי החברה לפני צורכי היחיד".
הסופיסטים צמחו על רקע השינוי במצבה החברתי והכלכלי של אתונה, ורצונה של אצולת הממון המתפתחת לרכוש השכלה. סופיסט משמע איש חכם, והסופיסטים היו מורים נודדים שנסעו מעיר לעיר ולימדו תמורת תשלום את חוכמת החיים המעשיים לצעירים עשירים שראו עצמם מועמדים לתפקידי ציבור, ושאפו להצליח בזירה המדינית. הסופיסטים לימדו מגוון מקצועות בתחומי מדעים ורוח, פיתחו שיטות פדגוגיות להוראה, וניתן דגש לתורת הנאום. הם לא השתייכו לאסכולה פילוס' הומוגנית, ולא האמינו בקיומן של אמיתות מוחלטות אלא באמיתות יחסיות. הם שמו דגש בשימוש בידע לצורך שכנוע ובסיס לטענות, חזקו את הדמוקרטיזציה של החברה למורת רוחה של אצולת הייחוס, היו נכונים ללמד כל אחד כל דבר, ובכך תרמו להנגשת ההשכלה הגבוהה לכל אדם שמסוגל לשלם עליה ולעמוד בדרישותיה. חינוכם הקנה לתלמידיהם כלים ואפשרות לזכות בכוח פוליטי ומעמד חברתי, וחלקם אף תמך במיסודה של מערכת חינוך לכל.
סוקרטס (399-469 לפנה"ס)
התנגד לשיטה הסופיסטית העקרונית שגרסה כי המוסר הוא דבר יחסי, וטען שהכרה באמת מובילה לשלמות המידות ובסופו של דבר לאושר. בשאלות של מדיניות ומוסר יש להגיע לידי מושגים מוחלטים של טוב ורע, אמת ושקר, מתוך הכרה של מה טוב לכלל האנושות בכל המקרים ובכל הנסיבות. שאף לגלות עקרונות אוניברסאליים של אמת, צדק ויופי. האושר לדעתו הוא מגמתו העליונה של האדם, והשגתו תלויה בשלמות המידות, וחיי אמת, המוקדשים לעיון ולאינטלקט. לתפיסתו, אין סתירה בין טובת הכלל לבין טובת הפרט משום שאדם השואף לחיי אמת הוא טוב לעצמו ולאחרים. השאיפה לאושר, כלומר לחיים טובים, היא שאיפה של הפרט ושל הכלל ולכן אין ביניהם סתירה.
סוקרטס היה אדם מוזר (שמע קולות, מצבי רוח), עם קהל מעריצים שבא ללמוד ממנו. בניגוד לסופיסטים לא גבה תשלום, ואף שהתנגד להם, בדומה להם ערער על יסודות ההשקפות המסורתיות, וכמוהם נהג להיכנס לשיחה עם בני נוער שנזדמנו בדרכו ברחובות, בשווקים, במגרשי ספורט ובבתים.
תרומתו של סוקרטס היתה שיטתו. בראש ובראשונה נלחם על החופש לחשוב, לשאול, לחקור בתהליך החיפוש אחר האמת. סוקרטס לא הרצה בפני תלמידיו אמיתות מוסכמות אלא ניהל דו שיח, ממנו השתדל ללמוד כיצד מבינים בני שיחו מושגים כמו טוב ורע. בהמשך השיחה היה מצביע על סתירות בדבריהם ומסייע להם להגיע לידי גיבוש ידע והבנה חדשה על המושג הנדון.
סוקרטס התעניין בשאלות הגדולות של החיים: מה המשמעות? מהו רוע? מהו צדק? עמד על כך שידיעה עצמית עומדת ביסוד כל ידע. שיטתו של סוקרטס מתבססת על הדיאלוג הסוקרטי ומורכבת משתי חוליות: חוליה שלילית סתרה דעות רווחות ומקובלות הנשענות על הנחות יסוד שגויות. התבססה על הבאת טענות היריב לידי אבסורד. סוקרטס היה סותר את טענת בן זוגו ובאמצעות שאלות היה מאלץ אותו להגיע למסקנות שונות שהיו מנוגדות לדעה הרווחות או לטענה המקורית. נועדה לקחת את טיעוני האדם שממול ולהראות לו עוד כיווני חשיבה בצורה מכובדת. חוליה חיובית נועדה לחלץ את הידע הקיים אצל האדם. אמו של סוקרטס היתה מיילדת וסוקרטס נהג לומר שאמונתו דומה לאמונתו של מי שעוזר ליולדת להביא את ילדה לעולם. לדעת סוקרטס כל אדם טומן בתוכו את ידיעת האמת, אולם אין היא חודרת מעצמה להכרתו ויש לסייע לו בשאלות כדי שיוכל להעלותה. האמין שידיעה נכונה מובילה לפעולה נכונה. כאשר אנו עושים מעשה רע זה משום שאיננו יודעים מה נכון לעשות. מעשה רע משמעותו לא לדעת מה נכון לעשות, ולכן יש להרחיב את הידע ולחפש את האמת.
אפלטון (347-427 לפנה"ס)
תלמידו של סוקרטס. האמין באנושיות כערך מרכזי ועסק בבעיות חינוך. הרעיון של אפלטון 'שלמות המידות', לפיו חינוכו של אדם חותר לשלמות מוסרית, דומה לרעיון של סוקרטס 'המידות הטובות'. אפלטון פיתח את תורתו של סוקרטס בתורת האידיאות שמבהירה את רעיון ההיזכרות בתהליך החתירה לקראת ידיעת האמת. הממשות האמיתית מתגלמת באידיאות, שהן יסודות אידיאלים נצחיים. העצמים המוחשים הם רק צללים וחיקויים של האידיאות. קיומה של הנפש אינו תלוי בגוף. היא נצחית וקיימת לפני כניסתה לגוף. הנפש יודעת את האידאות. רכישת הידע ע"י האדם מבחינתו היא תהליך של ההזכרות שהנפש ראתה בעולם של האידיאות הנצחיות. המורה לא באמת תורם לילד כי הילד מגיע עם נפש בעלת ידע קודם- מתחבר לחוליה החיובית של סוקרטס בה נאמר כי הילדים חכמים והמורה רק צריך לעזור להם להיזכר.
האמין בחינוך לילד לפי כישוריו, ולא בחינוך אחיד לכולם. בתחילה אמורים כל הילדים לקבל הזדמנויות להפגין את יכולתם ורק אחר כך בהדרגה אמורה הברירה ביניהם להיערך. תפיסת נצדק של אפלטון היא סוג של ביטוי ראשוני
לתפיסת שוויון הזדמנויות. היה בין ההוגים הראשונים שהעמידו באופן מסודר את הרעיון של שוויון הזדמנויות בחינוך. אפלטון הניח שמדינה אוטופית אמורה להתנהל באמצעות יצירה של שלוש עמדות של בני חורין – מזינים ועובדים, שומרים/חיילים ושליטים ופילוסופים – לבני שלושת המעמדות הללו מגיע חינוך, פרט מאשר לעבדים. החינוך בשלושת המעמדות הללו מתחיל מאותה נק' פתיחה, האפשרויות פרושות בפני כולם ולאט לאט החינוך מתחיל להתמיין ולהיעשות בהתאם ליכולת של הפרט, אפלטון תופס את זה כאידיאלי ואוטופי. לא כולם אותו דבר ולא כולם יכולים להגיע למעמד של שליט, כלומר תפיסת החינוך של אפלטון היא מאוד פונקציונלית, החינוך הוא פונקציה/כלי של המדינה שמאפשר קיום מוצלח של המדינה.
המליץ לבנות את מערכת החינוך מגיל הרך עד לחינוך הגבוה בחלוקה לשלוש קבוצות של סוגי לימוד: 1. בנות ובנים בגילאי 3-6 ישהו במעין גן ילדים, שם ישחקו, במשחקים המסייעים לגלות את אופי הילד וכישוריו. בגיל זה תופקד על הילדים אומנת, שיהיו מנומסים, אפשר להענישם במידת הצורך אך לא להשפילם. 2. בגילאי 6-10 יש ליצור הפרדה בין בנים ובנות. הבנים ילמדו רכיבה על סוסים, ירייה בקשת, הטלת חנית וכד', וגם הבנות רשאיות לעסוק בכך אם ירצו. בנוסף לאימון הגוף ילמדו מוסיקה המעניקה שיווי משקל לנפש. יש לשלב כי המוסיקה מובילה לרפיון הגוף והתעמלות יכולה להוביל לפראות. 3. גילאי 10-18 כוללים 3 מעגלים: 10-13 גרמטיקה (קריאה, כתיבה וחשבון), 13-16 נוספת מוסיקה, 16-18 ארית מתמטיקה. לפי ההישגים במתמטיקה יסווגו הלומדים כשהרוב יפסיקו את לימודיהם בגיל 18 ויהיו שומרים. גם הנשים יכולות להיות שומרים אך דגם החינוך שלו מניח שאורח החיים הגברי רצוי ונעלה יותר.
מיעוט מוכשר, המיועד להנהגה, יתמסר ללמידה וחינוכו ימשיך אחרי שנות בית הספר הרגילות, שכן רק מיעוט נעלה יכול להגיע למימוש עצמי. ייסד את בית הספר הגבוה שנקרא האקדמיה. מטרת הלימודים להדריך את התלמידים לחשיבה ולמחקר עצמאי. החינוך המשיך עד גיל 35 ורק בשלב האחרון מגיעים ללימודי פילוסופיה שהיא החוכמה האמיתית.
אפלטון האמין שלפי הצדק על כל מעמד לבצע את המוטל עליו, ולכן ראוי שבני מעמד השליט יהיו חופשיים ממשימות הטיפול, חינוך וכו'. טען כי אין קונפליקט בין צורכי היחיד והחברה/מדינה. על החינוך להיות מותאם למטרת יצירת מבוגרים פרודוקטיביים, התורמים לחברה, וכך היא הופכת לחברה טובה יותר. השאיפה היא יצירת מדינה אוטופית.
בקורת על אפלטון: יש כמה דגמי מופת של החיים הטובים לא רק אחד, אין די בהזדמנות שווה כדי להשיג צדק אלא באיזשהו אופן הצדק דורש תוצאות שוות, אפלטון טען שיש הבדלי מהותיים בין הילדים מבחינה חינוכית, ואילו אנו יודעים שכל ילד יכול ללמוד אם יהיה לו את כל הדרוש לכך.
אריסטו (322-384 לפנה"ס)
תלמידו של אפלטון – עיקר עניינו היה חקר הטבע – סיפק את הבסיס לחשיבה המדעית של היום. בניגוד לאפלטון, טען שאין עולם נפרד של אידיאות לא חומריות. בתוך העצמים החומריים גלום גם יסוד אידיאלי וכללי. הנפש אינה גשמית, היא קיימת בתוך הגוף ומניעה את פעולותיו. היסוד האידיאלי מתקיים בתוך החומר, והנפש בתוך הגוף. אין הפרדה. לפיכך, תורת החינוך של אריסטו מבוססת על התבוננות בטבע האדם והכרת תהליכי חשיבתו. טען כי הידיעה נרכשת באמצעות החושים. הנפש היא לוח חלק, טבולה רסה, עליו נחרטים הרשמים הנרכשים על סמך התנסות והסתכלות. ההכרה השכלית מתחילה בהסתכלות באמצעות החושים. החינוך הוא ממקום של התבוננות, בניגוד לעמדתם של אפלטון וסוקרטס שהאמינו בהזכרות הנפש באידיאות.
בדומה לאפלטון, האמין שיש לחנך או לאמן אנשים לקראת המקום הראוי להם בחיים מבחינת משימות/תפקידים/עבודות המיוחדים והמתאימים עבורם מבחינת מידותיהם/כישוריהם. חינוך מכוון למידות טובות, אולם יש מידות טובות נבדלות למנהיג, לאומן, לעבד, לאיש ולרעיה.
אריסטו הוסיף על המושג 'מידות טובות' את 'חינוך האופי' – חינוך מוסרי המכוון ליצירת מידות טובות שאינן נתונות מראש, אלא יש לבנות אותן מההתחלה. האדם נולד לוח חלק. ניתן לעצב אותו לטוב או לרע. הוא מדגיש שלימוד המידות הטובות כרוך באימון שאינו נפסק אף פעם, כי תמיד יש מקום לשיפור.
אריסטו האמין שהחינוך אמור לשאת פנים שונות בגילאים שונים; אנשים צעירים (עד גיל 20 לערך) צריכים ללמוד באמצעות שיטה של קבלה של התנסויות (מן החוץ פנימה). על החינוך לאמן את הילדים, ולהטמיע בהם ערכים דרך פעילויות מונחות וצורות התנהגות נאותות מבחינה מוסרית, מבלי שידרשו להפעיל שיקול דעת או לעסוק בסוגיות מוסריות, שכן הם אינם מוכנים לשיקול דעת תבוני טרם הגיעם לגיל 20.
בבוא העת יהיו אנשים טובים, והאופי הטוב ישמש להם בסיס לדיון מוסרי תבוני. חינוך זה נקרא חינוך האופי. יש לחנך אנשים לחיים מוסריים ואלו נולדים מתוך הנוהג הרווח בקהילותינו ומתוך הדרישות שנוהגים אלו מציבים בפנינו. אריסטו האמין שאדם לומד להיות ישר בפועלו ביושר.
לשיטתו של אריסטו, עד גיל 5 זקוקים הילדים לתנועה מרובה, משחקים, ספורים, אגדות. יש להרחיקם מכל השפעה רעה שלא ייחרט אצלם בזיכרון. בין גיל 5-7 לא ילמדו באופן רשמי אלא יאזינו ללימודים של ילדים בוגרים יותר. בניגוד לאפלטון, אין לנתק את קשרי המשפחה שהרי היא משפיעה לטובה על רוחו. בני 7-11 ילמדו לימודים יסודיים. בני 15-21 ילמדו לימודים על יסודיים.
תוכנית הלימודים צריכה להיות מ- 4 מקצועות עיקריים: גראמטיקה (קריאה כתיבה וחשבון), גימנסטיקה המחזקת את הגוף ומעניקה לו יופי, מוסיקה שמעצבת את האופי וגם היא בגדר שעשוע נעים, ציור שמפתח את תחושת היופי.
האידיאל של החינוך היא ליצור אדם עגול בעל השכלה כללית השולט על גופי ידע רבים ומתקיימת בו הרמוניה גופנית רוחנית. טען שהגבר הוא עליון והאב והבעל בעלי הסמכות. האישה פחותה ונתפסת כשלילית בעוד שהגבר הוא יסוד אלוהי נרדף למחשבה ולבינה. האישה היא רק רחם. התינוק מקבל את תכונות הגבר. טען כי אנשים לא יכולים לערוב לכך שהתנהגותם תהיה עקבית מבחינה מוסרית כי ישנם נסיבות המשפיעות על כך. אנשי דגולה יוכלו לעמוד בפיתויים.
האמין בעיקרון של מציאת שביל הזהב. מטרתו העליונה של החינוך לקדם את האדם לקראת השגת אושר. המדינה היא שתדאג לחינוך ותשאף לקיים אותו ברוח המשטר המשמש את טובת הכלל. רק בני חורין זכאים לחינוך וזקוקים לו לשם ניהול חיים חופשיים. הזמן החופשי לבני החורין נועד ללמידה, ועבודה לשם פרנסה ממיטה עליו חרפה ופוגעת בלימודיו.
לא ניסה ליצור מדינה אידיאלית אלא לעצב את החיים הממשיים.
ביקורת:על אריסטו: יחס לנשים. מהם חיים טובים?
תנועת ההשכלה ורוסו
תנועת ההשכלה צמחה במאה ה- 18 והטיפה לטיפוח עצמאותו הרוחנית של היחיד ולהערכה ביקורתית של סדרי חברה ונורמות חינוכיות מקובלות. הוגי הדעות האמינו ביכולתה של התבונה האנושית לכונן חברה צודקת וטובה יותר. טובתם של היחיד והחברה הוצגו כמטרות עיקריות. באמצעות החינוך ניתן ליצור עולם טוב יותר, והילדות היא תקופה ייחודית בהתפתחות השכלית, הרגשית והחברתית של אדם.
רוסו – פילוסוף החירות – היה גם סופר, תיאורטיקן פוליטי ואף מלחין. חיבר את האמנה החברתית שהשפיעה רבות על הפילוס' הפוליטית של תרבות המערב.

רוסו הניח שהאדם בו זמנית טוב וכבול בכבלים, כלומר קיים קונפליקט בין האדם לחברה.
המושג 'פרא אציל' מבטא את הרעיון של רוסו. זהו המצב הראשוני והטבעי של האדם – האדם באופן טבעי נולד להיות חופשי ומאושר ויש אצילות בפראות הזו – זה לא פראיות של חיה. הקונפליקט בין האדם לחברה הוא בכך שהחברה מלמדת אותנו להכפיף את הצרכים שלנו לטובת הכלל. בספר בשם אמיל שהוא רומן פילוסופי, אמיל הוא נער שמתואר כחי לפי האידיאלים של פרא אציל – הוא חי חופשי בטבע ולכן הוא צומח ישר כמו שצריך. אם האדם הוא פרא אציל וטוב מטבעו אז יש להניח לו לנפשו וכמה שפחות להתערב – רוסו הוא אבי החינוך הפתוח, הוא מאמין שיש לתת לילדים סביבה חופשית, אבל בטוחה. – זה הרעיון בסאמרהיל – לתת לילד להיות חופשי ומאושר ואז באופן טבעי יתפתחו דברים יפים. לפי רוסו בחינוך חופשי לא מדובר בכך שהמורה לא יעשה שום דבר, להפך,יש לו אחריות יותר גדולה.עליו לצפות מראש מכשולים ברמה הפיזית והפסיכולוגית ולסלק אותם מראש, כלומר עליו להיות חצי נביא, לצפות התפתחויות עתידיות ולהיות מוכן להן. הלימוד צריך להתבסס על עיתוי ותכנון, כלומר יש ללמד נושא מסוים כאשר יש הזדמנות חיצונית ללמוד אותו, לשם כך המורה צריך להרגיש את הילד, לדעת מתי חלה אצלו הבשלה פנימית ומתי מפתחים כישורים ויכולות שונים בכל שלב. בנוסף, הוא מאמין שהלמידה צריכה להיות מאוד חווייתית.
'עונש טבעי' – הענישה נתפס כשיטת חינוך טבעי, כלומר לתת לילד לחוות את התוצאות הטבעיות של המעשה הבלתי רצוי, לדוג' אם הילד שבר חלון ולכן הוא יישן ליד החלון כשקר.
אין פתרון מושלם לקונפליקט שבין האדם לחברה – החינוך צריך להיות עד כמה שאפשר מכוון להשגת המטרה של שמירה על שיווי המשקל שבין צורכי היחיד לבין טובת הכלל.
בספרו אמיל הטיף לחינוכו של אדם טבעי, שמגיל צעיר יתירו לו לגדול ע"פ רצונותיו, נטיותיו ויכולותיו. הלמידה תתבצע מתוך הסתכלות בטבע ומתוך ניסיון יומיומי ולא מתוך ספרים המעבירים בעיקר את דעותיהם של אחרים ומשעבדים את שיפוטו של היחיד לסמכות זולתו. האדם נולד חופשי וטוב והוא יכול להישאר כזה אם יישאר במצבו הטבעי-אידיאלי. הכיר בכך, שהמצב הטבעי של חיות פרא אינו מוביל להגשמת הפוטנציאל הגבוה של בני האדם, ולכן דגל בחיפוש אחר איזון בין צורכי חברה משותפים לבני-אדם לבין מימוש עצמי וצורכי היחיד.
האמין בחינוך שונה לנשים ולגברים. טען לחרות לגברים ומגוננות לנשים. חינוך חופשי שבו הילדים מטבעם טובים ושגדלו במידת האפשר עם כמה שפחות ריסונים. אין צורך בחינוך מוסרי, המורה צריך לשמר את הטוב שבילד תוך סיוע לצמיחה של כישורים שונים הנדרשים לחייו כבוגר. סביבה כפרית עדיפה על עיר, שם סיכוי קטן יותר שיושחת. יש להתחיל מוקדם בחשיבה מופשטת ובלימוד קריאה. הילד ילמד בהתאם לענייניו באמצעות חושים, רגשות, מחשבה, הפשטה. על המורה לגלות רגישות עילאית, אסור לו לכפות את מטרותיו הלימודיות כפי שהוא המורה תופס אותם. לאפשר לילד לחקור ולהנחותו בכיוון הבריא. יש למסור את הילד בגיל הינקות לידיו של מחנך מסור שימלא את מקומו של האב הטרוד, אך אין לפתור את האם מלהניק. יש לתת לילד להתנהג בחופשיות ולהעניש אותו במידת הצורך אך ורק בעונשים טבעיים כלומר לשאת בתוצאות השלילות של אותו מעשה. המחנך בגילאי 4-12 יאזין בעיקר לקול הטבע. לילדות מקום מיוחד בחיי האדם. הילד שלם בזכות עצמו. יש לפתח בגילאים הצעירים את החושים שבאמצעותם קולט הילד את הידע על העולם והסובב אותו. בגילאי 13-15 מופיע החוש השישי המסייע לנער ללמוד על טיב חפצים. חינוכו השכלי נשען על הסקרנות האישית ועל התענוג. לומד יסודות של מדעי הטבע בהתבסס על דוגמאות מוחשיות. בגילאי 16-18 לימוד עיוני שיטתי ואף רוכש עקרונות של חוסר כלפי זולתו. גינה את הדתי, המוסרי, השעורים הפורמאליים. האמין כי גיל הילדות מאוד חשוב.
האישה מטבע בריאתה חלשה וסבילה ותפקידה העיקרי לשאת חן בעיני הגבר ולהיות אמא טובה. האישה משלימה את הגבר. אישה מלומדת מדי היא אסון לבעלה ולכל העולם. בספרו אמיל הגבר נהיה חזק ושתלטן ולעומתו סופי חלשה, ביישנית וכנועה. אמיל ניחן בבגרותו בחשיבה מופשטת וסופי בעלת חשיבה מעשית. אמיל אינו יכול לשאת אי צדק וסופי יכולה. לפי רוסו יש לחנך את סופי לצייתנות ולמסירות. עליה להיות מחונכת כדי שתהיה מסוגלת לטפח ולהביא מקסימום אושר לגבר שלה – כאימא לבנה, כרעייה לבן זוגה, כבת לאביה. היא צריכה להיות מחונכת גם לשמירה על עצמה משום שזהו המצב הטבעי שלה, המצב הטבעי שלה הוא דאגה לצאצאים.
רוסו עושה הבחנה היא בין רצון הכלל לבין רצון כללי. רצון הכלל – סך הכול של הרצונות האינדיבידואלים, רצון כללי – אותו רצון שנמצא אצל כולם למטרת הכלל. כשאדם מממש את הרצון הכללי הוא עושה את החירות האמיתית. אדם לא נולד אגואיסט, החברה הפכה אותו לכזה ולכן הוא לא יודע מה הרצון הכללי שלו. הפיתרון למצב חברתי מושחת הוא אמנה חברתית, אמנה רפובליקנית – דמוקרטית. היא הולכת לפי הכרעת הרוב אבל גם עפ"י טובת הכלל. הוא רוצה ליצור סוג של עם שיתעלה לרמה של דאגה לטובת הציבור (מעין אוטופיה). דוגמא: שני אנשים שעובדים ביחד, ואחד מהם חי על חשבון השני. הוא משתמט על חשבון השני, אבל הוא סובל כי הנשמה שלו נפגעת. צריך לחנך אותו כדי שידע את הטוב וכדי לגרום לו להפסיק לעשות מה שגורם לו לסבל. לכל אחד מאיתנו יש התנגשות בין הרצון האמיתי לבין מה שהיצר רוצה. אם מה שהרס את האדם זו החברה אז היא זו שתתקן אותו – הינדוס חברתי. בנ"א יפקידו את כל הרצונות האישיים בקופה הציבורית ואז מה שנשאר זה רצון כללי. טובת הכלל היא שתניע את כולם, מי שלא רוצה "יכריחוהו להיות חופשי".
משנתו דמוקרטית, משאלי עם, חינוך דמוקרטי בביה"ס. מתוך רעיונותיו צמחו לאומיות, סוציאליזם ורומנטיקה.
האמנה החברתית מביאה לפטריוטיזם ולאומיות, ביסוס על רצון כללי. האמנה החברתית בראייה של יצירת שוויון אמיתי ודמוקרטיה היא הבסיס לסוציאליזם, לקיבוץ.
מונטסורי רופאה שהקימה בתי חינוך. משמעת ספונטנית ופעילות ספונטאנית הם מאפייניה של למידה אפקטיבית. ילדים מתרכזים במה שמעניין ומסקרן אותם ולכם יש ליצור סביבה משופעת בגירויים ובאמצעים דידקטיים. ההתנסויות עם הסביבה משחררות התנהגות טבעית, מעודדות הבעה עצמית ומחזקות ביטחון עצמי. שמה דגש גם על חינוך יחידני.
פסטאלוצי – אבי הפדגוגיה המודרנית. הלך בדרכו של רוסו ושכלל את רעיונותיו. כמהו האמין שטבע האדם טוב מנעוריו והוא נשחת בתהליך חברות כושל, אך בניגוד לרוסו לא ביקש לבטל את סמכות בית הספר, אלא לשפרו באמצעות רפורמות חינוכיות. טען כי ניתן לתקן את החברה אך ורק באמצעות חינוך נכון של הדור הצעיר. בעיקר לתקן את מצבן של השכבות העניות.
בניגוד לרוסו גם פעל למימוש משנתו, ואף ייסד מוסד חינוכי בו אסף ילדים עניים והקנה להם חינוך עיוני ומקצועי. הדגיש עקרונות אחדים שהשפיעו על מחשבת החינוך המודרנית, דוגמת צידוד בהשכלה לשכבות חלשות, בית סוהר שאיננו רק אמצעי ענישה אלא גם מחנך ומתקן, חשיבות הרגש והאהבה בתהליך החינוך, חשיבותן של למידה פעלתנית ולמידה הדרגתית, והתייחסות אינדיבידואלית לכל ילד. פסטאלוצי עבד עם ילדים עניים, והוכיח כי בעזרת טפול נאות והוראה מיומנת ניתן ללמד ילדים עניים לא פחות משניתן ללמד ילדים עשירים.
עקרון הלמידה הפעילה בתיאוריה שלו הושפע מרוסו ופותח בהרחבה בתיאוריות מאוחרות של אחרים. הוא המליץ כי ילדים יחונכו דרך החושים. יצר גישה המכונה "שעור המחשה"- מציגים אובייקט ומבקשים מהתלמידים לתארו, כיצד הוא עובד וכו. השיעור לרוב מסתיים לרוב במוסר השכל. הוא האמין מאוד בחינוך מוסרי וגרס שלכל שעור צריך שתהיה גם מטרה קוגניטיבית וגם מטרה מוסרית.
פרידריך הרברט – אבי המדע של החינוך. השפיע על הפדגוגיה המודרנית. תבע להפריד את הפדגוגיה מהפילוס'. ביקר את שעבוד החינוך למטרות פוליטיות. לטענתו הצרכים של הלומד האינדיבידואלי צריכים לעמוד במרכז העשייה החינוכית. ביקש לשלב בין פדגוגיה, אתיקה ופסיכולוגיה והציע דרכים לעיצובם של שעורים אפקטיביים.
כמו רוסו התבסס ברעיונותיו על אודות החושים והחשיבות המהותית של תפקידם בחינוך. תאר את תפקוד המוח במושגים של מצגות, ודבר מה נוסף שקרא לו "מסה מלכדת פרצפציות". חש כי מסה זו היא צבר של התנסויות קודמות שניתן לזמנן לצורך הבנה של מופע חושי חדש או של רעיון לא מוכר.
טען כי יש לעצב שיטות הוראה כך שיתאימו לאופן פעילותו של המוח. מוטל על מורים להכין את תלמידיהם לקראת לימוד חומר חדש ע"י נטילת ההתנסויות הרלוונטיות שלהם- התנסויות שהם אכסנו במסה המלכדת שלהם- והעלתן למודעותם. אז יכולים המורים והתלמידים להמשיך ולעצב את החומר הדרוש כך שיאוחסן באופן מדויק ויהיה זמין לשימוש עתידי. שיטתו קוגניטיבית מאוד ומדגישה את פעילותו של המורה יותר מאשר את פעילותו של התלמיד.
ליישום שיטתו הפדגוגית, הציע שיעור בן ארבע שלבים: הכנה, הצגה, השוואה והפשטה, הכללה וישום.
דיואי ביקר את הרברט בכך שהזניח את האורגניזם החי ואת מטרתו, והתעלם מהמימד של השתתפות אישית בהתנסות המשותפת. טען כי לא כל הלמידה צריכה להיעשות על פי שלבים אלו אלא יש להתחיל עם מטרות התלמידים, לכוונם אל ההתנסויות שעשויות להעשיר ולחפש תוך כדי התבוננות את סימני הצמיחה.
פרובל- הושפע מרוסו וידוע כאבי גן הילדים. בשיטתו המטפורית גן הילדים הוא הגן שבו ילדים, בדומה לפרחים, נפתחים וצומחים. שם דגש על הזנה וצמיחה של הילד. הילד אינו פרא הנזקק לתיקון מתמיד, אלא ברייה שיש בה שלמות ויופי ועל גן הילדים לשמר ולהזין את הטוב הזה. פרובל דגל בלמידה דרך החושים. רצה שילדים יגעו בחפצים ויתבוננו בצורות כחלק מחינוכם המתמטי. ייחס משמעות סמלית-מיסטית לכל צורה, משמעות שמעניקה לה חשיבות מוסרית רוחנית.
ראה בחינוך בגיל הרך חשיבות מכרעת לעיצוב האופי ויכולות האדם. תרם לגיוס נשים כאחראיות על החינוך בגני הילדים.

שער ראשון – פילוסופיה של החינוך: היבט היסטורי
נמרוד אלוני: חינוך לכבוד האדם ולחיים של כבוד.
התפיסות המרכזיות של כבוד האדם בתרבות המערבית נובעות משני כוחות מרכזיים שפעלו בעיצוב התרבות המערבית בכלל ובהעמדת האידיאל של כבוד האדם בפרט: התרבות היהודית המקראית, שהניחה יסודות להשקפה המונותיאיסטית ולאידיאל הצדק החברתי, והתרבות ההלניסטית שהניחה יסודות לחשיבה הרציונאלית ולתרבות הדמוקרטית. בשתי תרבויות קדומות אלה – ובכל מה שעלה והתפתח מהשילוב ם השונים ביניהם – עולים ומופיעים שתי תפיסות מרכזיות או דגמי אב של כבוד האדם.
נמרוד אלוני מראה שתי תפיסות מרכזיות לכיבוד אדם. התפיסה הראשונה רואה באדם יצור רוחני ותרבותי, יצור חופשי, בעל ערכים, חכמה ויצירתיות, שחורג מעולם הטבע כדי לקיים את חוקי הסביבה ולכן צריך לנהוג בו בכבוד המגיע לו. תפיסה זו מאופיינת במתן כבוד בסיסי ואופקי לאדם על כך שמוכן לוותר על החופש שלו למען הסביבה. כלומר, האדם נותן לסביבה והסביבה במקביל תחזיר לו כבוד. תפיסה זו כונתה בפיו מתוקף אנושיותם, מלשון אנושי. כלומר, כבוד לאדם מעצם היותו אדם. התפיסה השנייה בשונה מהתפיסה הראשונה הרואה את האדם כחלק בלתי נפרד מהטבע, רואה התפיסה השנייה את האדם ביחס ליכולותיו, בהשוואה לבני אדם אחרים, ובמידה שהוא מממש בחייו את מטרת העל שהאנושיות המפותחת מציבה לו. תפיסה זו מאופיינת במתן כבוד מיוחד ואנכי, כלומר, מה האדם יכול לתת לסביבה. תפיסה זו כונתה בפיו מתוקף אישיותם, מלשון אישיות. ההבדל העקרוני בין התפיסה של "מתן כבוד בסיסי ואופקי, מוחלט ובלתי מותנה, לכל בני האדם מתוקף אנושיותם", לבין התפיסה של מתן "כבוד מיוחד ואנכי, המוענק באופן ספציפי וסלקטיבי לאנשים מסוימים מתוקף אישיותם", הוא, שבתפיסה הראשונה אנו רואים את בני האדם כשווים, ההכרה שהאדם נוצר מהטבע ויש לו זכות להיות חופשי ולחיות בשוויון הזדמנויות עפ"י יכולותיו האישיות. לעומת זאת התפיסה השנייה רואה את השוני בין בני האדם ואף מדגישה אותו. אדם שמוכן להקריב את חייו למען הסביבה, כלומר, מתייחס בכבוד לסביבה ופועל להגשמת רעיונותיה, או אדם אשר מראה את בריונותו לעומת חלשים/ גזענותו ואיך הסביבה רואה ו"משתמשת" בו לצרכיה. האם האדם הוא זה שצריך לשרת את המדינה? כלומר, המדינה תשתמש בכישוריו של כל אדם בהתאם לצרכיה,לפי התפיסה השנייה. או, שהמדינה תראה באדם כשווה ערך לכל אדם אחר ותקבל אותו כמו שהוא ללא צורך בהשחתת אישיותו והתאמתה למערכת.
אלוני טוען כי אצל הפילוס' היוונים- סוקרטס, אפלטון ואריסטו- אנו מוצאים התייחסות מועטה לכבוד האדם במובן השוויוני ודגש רב יותר על כבוד האדם במובן ההתפתחותי- פרפקציוניסטי. סוקרטס טוען כי כל עוד ימשיכו העשירים לדאוג לכספם ולגופם, הם לא יזכו לחיים אנושיים, איכותיים ומכובדים. גם אפלטון ואריסטו שוללים את החיים המסורים לתענוגות חושים ולהשגת כבוד ציבורי, ומצד שני, מחייבים את החיים המסורים לעיון, הגות ומחקר.
כבוד האדם הוא ערך מרכזי בתרבות המערבית בכלל ובדמוקרטיה בפרט. הקשר בין כבוד האדם לדמוקרטיה הוא בכך שהדמוקרטיה מקדשת את ערך השוויון בין בני האדם, הכבוד הוא הערך היסודי של הדמוקרטיה, היא מעמידה בראש את כבוד האדם. אלוני טוען שגם בהשקפה היהודית וגם בהלניסטית, לדוג' תרבות יוון העתיקה, ניתן למצוא יסודות של תפיסת כבוד אנכי ואופקי – שתיהן עיצבו חינוך. היהדות היא השורש של הדתות המונותיאיסטיות הגדולות ותרומתה הגדולה השנייה היא חידוד של צדק חברתי, המשפט – "האדם נברא בצלם אלוהים" מבטא כבוד אופקי, בעוד ש"מיהו הגיבור שכובש את יצרו" מבטא כבוד אנכי – ההשוואה בין אנשים היא השוואה מוסרית, ההיררכיה מוסרית משום שיש הבדל גדול מאוד בין בני האדם. התרבות ההלניסטית היא שורש התרבות המערבית, המודרנית, החילונית.
השקפה הומניסטית : ההשקפה הנעלה של ההומניזם עלתה מתוך היהדות ומתוך ההלניזם – בשתיהן יש כבוד אופקי וכבוד אנכי, בעוד שבהומניזם תפיסת הכבוד היא רק אופקית, לפיה לכל בני האדם יש זכויות וללא סייגים.
התפיסה היהודית, שאופייה תיאוצנטרי, מזהה את כבוד האדם עם היותו נברא בצלם האל. אלוהים ברא את האדם בצלמו ועל כן מכוח מהותו הייחודית מוקנה לו מעמד עליון. בני האדם זוכים ראויים לכבוד מתוקף אנושיותם המבדילה אותם משאר היצורים בטבע, שלא ניחנו ברוחניות, תרבותיות, תבוניות ויצירתיות.
יחד עם זאת, תפיסת הכבוד היהודית אינה מצטמצמת להקפדה על צלמו, שוויונו וכבודו של כל אדם באשר הוא אדם, אלא מכירה בכך, שיש כאלו הראויים יותר לכבוד והערכה בשל הצטיינותם באיכויות של המצוינות האנושית.
בניגוד לתפיסה היהודית, התפיסה ההלניסטית היא אנתרופוצנטרית ומעגנת את כבוד האדם בסגולותיו הטבעיות. כלומר, התפיסה ההלניסטית מדגישה את ההיבט ההתפתחותי פרפקציוניסטי של כבוד האדם. האדם אינו ראוי לכבוד רק בשל היותו אדם, אלא מתוקף אישיותו, ומהיכולת שלו לממש אנושיות מפותחת, שכן חיים אנושיים של כבוד מבוססים על תבונה, ומכוונים לעיצוב והגשמה של עקרונות נעלים.
ההבדל בין התפיסות קשור בכך שהתפיסה היהודית מדגישה את האיכות האנושית הקיימת ב כל בני האדם, מעין פוטנציאל בר מימוש לאדם באשר הוא אדם, ואילו התפיסה ההלניסטית, מבטאת את הצורך לטפח את האישיות, שכן זו מקדמת את פעילותה החופשית והיוצרת של רוח האדם, והופכת אותו ראוי לכבוד.
ישראל אברהם: חינוך לאינטליגנציה רגשית במקורות חז"ל במחשבה ובהלכה
בעבר חשבו כי האינטליגנציה יש רק אחת והיא שכלית. כלומר, אדם שמצליח בלימודים והוא בעל IQ גבוה, הוא גם בעל אינטליגנציה גבוהה. כיום ידוע ש – IQ אינו הגורם היחיד להצלחה של אדם, אלא גם האינטליגנציה הרגשית שלו, כלומר, כיצד הוא קורא מצבים חברתיים ומודע להם.
שני סוגי אינטליגנציה: 1. אינטליגנציה בין אישית היא היכולת להבין אנשים אחרים, מה מניע אותם, כיצד הם פועלים, איך לעבוד בשיתוף פעולה עימם. 2. אינטליגנציה תוך אישית היא יכולת קורלאטיבית המופנית כלפי פנים. זוהי יכולתו של אדם ליצור מודל מדויק ואמיתי שלו עצמו ולהשתמש במודל זה בחיים בצורה יעילה. יכולת ליצור מודל מדויק ואמיתי של עצמנו ולהשתמש בו ביעילות.
אינטליגנציה רגשית ביהדות – במאמר זה, הכותב מזהה את המטרה לחנך "איש חכם וטוב" כמטרה החותרת לטיפוח אינטליגנציה רגשית מכיוון שאדם חכם וטוב, כלומר, אדם משכיל מיומן ומצליח בחייו החומריים, וטוב מצליח בחייו האנושיים, טוב לעצמו, טוב לחברה, מביא לביטוי את יכולותיו לתועלת החברה שחי בה, אדם שטוב לו עם עצמו הוא אדם שטוב לחברה.
אין לימודים מסודרים לפיתוח מיומנויות הא.ר של המתבגר בחברה המערבית. המאמר מספק דוגמאות לאופנים שבהם מחשבת ישראל וההלכה היהודית מסייעות לטיפוח אינטליגנציה רגשית
המצוות בתורה ניתנו ע"מ לעקור מקרבנו את כל הסייגים ולסייע בידינו להיפך לחומר מזוכך ומטוהר. מטרת התורה היא לעשותנו שלמים. המצוות השונות מחנכות את האדם להיות איש שלם, שלם בנפשו, במידותיו ובמעשיו. בתורה, במצוות יש בהחלט תו"ל שעניינה לעשות את האדם, לאיש חכם וטוב, משכיל, מודע ומיומן בא.ר שלו.
יסודות של אינטליגנציה רגשית בהלכה ובמקורות חז"ל
1) מודעות עצמית: ההכרה בהרגשה בעת שהיא מתרחשת-היא אבן יסוד לאינטליגנציה רגשית. היכולת להבין את עצמי, את רגשותיי גורמת לי לנווט יותר טוב את חיי. מודעות עצמית היא קודם כל מודעות לכל הסובבים אותנו, מודעות לחוויות "הרגילות" שאנו חווים מידי יום. התורה וחז"ל דורשים מהאדם להיות מודע כל הזמן, להסתכל סביב ולהביע רגשות, תהליך זה מחנך אותנו למודעות.
הברכות גורמות לנו להיות מודעים לדברים הפשוטים. ברכות שחר הן ברכות שהאדם מברך מיד כשמתחיל יומו. הן מתייחסות למפגש המחודש של האדם עם העולם הסובב אותו. לברך על כל שלבי ההתעוררות לחיים, על עצם החיים והכוחות שיש לי שלא שמתי לב אליהם. האדם מודה לה' על הטוב שגמל לו בחיי יומיום. כאשר הוא מודה הוא מתפעל ומביע את רגשותיו כלפי דבר מובן מאליו וכך נעשה מודע בכלל לברכה שיש לו. אדם שמתבונן בעצמו כל כך כל יום וכל בוקר בהכרח נעשה מודע למכלול כוחותיו והרגשותיו במהלך היום.
ברכות הראיה וההודאה הם התבוננות האדם במציאות המיוחדת ולהתפלא ממנה, לא לשתוק נוכח נפלאות הבורא ולנוכח השמחה שאתה חש. פעולה זו גורמת לאדם לחשוב על כך, וכך הוא מתרגל לדעת את הרגשותיו. ברכות כמו על תופעות טבע, ברכה על הקשת,על הברק ועל הרעם. חז"ל טוענים שהדרך הטובה ביותר לטפל ברגשות היא לברך.
2) שליטה עצמית: האדם מסוגל לעמוד בסערות רגשיות שמכות הגורל מביאות איתן. האדם מסוגל לשלוט ברגשותיו,
רגשותיו מאוזנים ולא מדוכאים. אדם זה יהיה מסוגל להיות סובלני יותר כלפי הסביבה. זוהי תכונה רגשית אשר מנהלת את חיינו מול האתגרים הרגשיים שאנו נפגשים בהם בחיי היומיום. איזון רגשי , היכולת להתמודדות רגשית יעילה מול תהפוכות החיים. התורה עוזרת ע"י מצוות וברכות לשלוט בדחפים, להתאפק.
הרעב/תאוות אכילה- אחד הדחפים החזקים של האדם הוא תחושת הרעב שמביא לרצון להשביע רעבון זה. תינוק רעב בוכה על שנותנים לו לאכול. אדם בוגר לומד לרסן התפרצות אבל הוא דואג לספק את רעבונו. דרך חינוך לשליטה עצמית ביחס לתאוות האכילה, יש בה את יסודות השליטה העצמית לגבי העולם הרגשי בלבד. ברגע שמכירים בדחפים ויצרים ומבינים שצריך לשלוט ולעדן אותם נהיית לאדם הבחנה בין טוב ורע. מצוות כמו נטילת ידיים- לפני שאתה אוכל עשה זאת אבל מתוך קדושה, אדם רעב ע"פ שכלו. ברכות הנהנין- לפני כל הנאת אכילה האדם צריך לברך את הברכה המתאימה, יצירה לשם ברכה היא ההפסקה לרגע הנדרשת לחינוך לשליטה על הדחפים, לבקש רשות לאכול .
יצר הוא הגורם המביא את האדם לעשות דברים ללא שיקול ומחשבה ורצון הוא הגורם הקובע את מעשי האדם אחרי שיקול דעת.
3) חשיבה חיובית/אופטימיות: משמעה שיש לאדם ציפייה חזקה כי בסופו של דבר הכול יסתדר לטובה, למרות כל הכישלונות. אופטימיות היא נטייה המגוננת על אנשים מפני נטייה לאמפטיה, לחוסר תקווה או לדיכאון אל מול פני התרחשויות לא נעימות.
חנוך לאופטימיות וחשיבה חיובית- דרך האמונה-האמונה באלוהים משמעה אופטימיות, אדם מאמין שיש מי ששומר עליו מלמעלה. יש לי בטחון בה' שיהיה טוב, שיעשה טוב. אדם מאמין שאין סיבה שיקרה משהו לא טוב ולכן גם כאשר יש כשלון הוא ימשיך ויתאמץ. אנשים אופטימיים רואים בכישלון כתוצאה של משהו שאפשר לשנותו כך שיצליח בפעם הבאה.
תפילה-כדי לחזק תודעה רגשית זו של אופטימיות,של תקווה יש לאדם חובה יומיומית חשובה המחזקת אותה וזו החובה להתפלל לה' מספר פעמים ביום וכן כל פעם שירצה. התפילות הן בקשות פרטיות של האדם, מקיפות את כל חייו , באתגרים, בכישלונות. העצירה לתפילה היא להתחזק, למלא אותנו באופטימיות ותקווה שמביאה אותנו להצלחה ולמימוש יכולתנו.
בטחון בה'- "כל דעביד רחמנא לטב עביד"- גם אירועים קשים יהיה להם סוף טוב וכיוון טוב. משפט זה מחזק את האופטימיות והראייה החיובית שלי על המציאות ועל עצמי בפרט. "גם זו לטובה". ההלכה דורשת מאדם לקבל בשמחה את האסון, לקבל את רצון ה' שעשה נכון ולטובה.
4) אמפתיה: היכולת לראות ולחוש את הזולת. היתרון ביכולת אמפאתית הוא ביחסים בינאישיים. רגישות לזולת תביא איתה פיתוח מודעות רגשית עצמית וזו מסייעת לכינון חברה טובה יותר, מוסרית יותר יחד עם חיים אישיים מלאי מודעות רגשית יותר.
המצוות מחנכות אותנו לאמפתיה ביחס החיובי לזולת. "ואהבת לרעך כמוך"-עשה טוב לחברך כמו שאתה עושה לעצמך.
מצוות נתינה- יכולת לרכוש אמפתיה ע"י עשיית טוב לאחר, לתת. כמו במצוות החסד.
מצוות הצדקה-כמו: לקט, פאה, מעשר עני. אדם הנותן צדקה עסוק במחשבה על הזולת, בעשיית טוב לזולת וכך נעשה אמפאתי יותר לסביבה.
עזרה לשונא- עזרה לאדם מישראל ולחולל שינוי נפשי בנפשו של המקבל. אין אמפתיה לשונא אלה בכך שהעוזר יראה את הטוב שעושים לשונא זה ישפיע על התייחסותו לחברה ולאנשים שאינם שונאיו.
דיני משכון- על העשיר להלוות כסף לעני. התורה מוסיפה צווים כיצד על העשיר להתנהג בעת המצווה, להיות רגיש, לא לשפוט, לא להשפילו. מצווה זו מלמדת עד כמה יש להתייחס לרגשי הזולת וגורמת לאדם התורם לפתח רגישות גדולה יותר לצרכי הזולת ולפתח אמפתיה.
החוזרים מעורכי המלחמה- לפני יציאה למלחמה הכהן נותן פטור למי שצריך ע"פ רגישות ומצבו. הגברת מודעות למצב הנפשי של אדם מהקהילה.
אמפתיה לציבור- אמפתיה למנהיגי הצבור ע"מ שיפעלו לטובתו. כמו משה שהיה בעל רחמים לצאן כך ה' אמר שהוא יהיה מנהיג רחמן ויוכל להנהיג את העם.
תשובת ממ"ן האידיאל שמציב הרמב"ם, לפיו "תכלית העולם וכל אשר בו הוא: איש חכם וטוב" מבטא את ההיבטים החומריים והאנושיים בהצלחתו של אדם, ההופכים אותו לאדם טוב לעצמו וטוב לחברה שבה הוא חי.
הדרך לחנך לקראת מימושו של אידיאל זה היא לקיים את המצוות, שכן "לא ניתנו המצוות אלא לצרוף בהם את הבריות" כלומר לזכך ולטהר את האדם, ולהפוך אותו לאדם שלם. שלם בנפשו, במידותיו ובמעשיו.
המחבר, ישראל אברהם סוקר במאמר את היסודות של האינטליגנציה הרגשית בהלכה ובמקורות, ע"מ להוכיח כיצד משמשים אלו בתוכנית הלימודים שמטרתה להפוך את האדם לאיש חכם וטוב, שהוא המקבילה של אדם משכיל, מודע ומיומן באינטליגנציה הרגשית שלו.
מצוות וברכות המכוונות את האדם שלא לקבל את סביבתו כמובן ואליו וגורמות לו להתבונן ברגישות על המציאות העוטפת אותו, מסייעות לו לפתח מידה של מודעות עצמית.
מצוות ותקנות אחרות, המכוונות את האדם לדחות סיפוקים, לשלוט בדחפיו ולרסן עצמו, מסייעות לו לפתח שליטה עצמית.
חשיבה חיובית ואופטימיות, לרבות תקווה וציפייה לעתיד טוב יותר, עומדות בבסיס האמונה בבורא עולם, המעודדת את האדם לפנות אל בוראו בתפילות ובקשות אישיות, ולבטוח בו.
מצוות רבות שבין אדם לחברו, מסייעות לחנך את האדם לאפתיה, כך שיוכל לראות ולחוש את הזולת, ולסייע לו ככל יכולתו.
לטענת המחבר, לכל המצוות וההלכות יש סגולות חינוכיות, גם כשנדמה לנו שאין בהן היגיון. כלומר, אין חובה להבין את תכליתן של המצוות ע"מ לרכוש את המיומנויות, המובילות להצלחתו של אדם ולפיתוח האינטליגנציה הרגשית שלו. אלו מסייעות לו להפוך לאיש חכם וטוב, ופועל יוצא מכך, להיות אדם מועיל לעצמו ולחברה, הממש את תכלית העולם.