בעבודה זו אעסוק בניתוח עבירת הניסיון בדגש על היסוד הנפשי הדרוש לעבירה זו. דיני העונשין מאפשרים לייחס אחריות פלילית גם בגין מעשה עבירה שלא הושלם. ניתן למנות מספר שיקולים המצדיקים ענישה של המנסה לעבור עבירה: האחד, מעשים בגדר ניסיון בלבד מצביעים על נחישותו הפלילית של המנסה ועל רצונו להוציא לפועל את תכניתו העבריינית, השני, קיים חשש כי מנסה אשר לא הצליח בתכניתו, ישוב וינסה להגשימה, השלישי, מדובר בהתנהגות המסכנת את האינטרסים של החברה. יחסית לשינויים מרחיקי הלכת שעשה תיקון 39 בתחום אחר של הצורות הנגזרות, דהיינו הצדדים לעבירה, חידושי החוק, ככל שהדבר נוגע לניסיון – צנועים יחסית ואף על פי כן, יש להם חשיבות בשל כך שיש בהם ביטוי להשקפה אידיאולוגית ומעשית שונה מזו ששררה קודם לכן. אדון בשינויים אלה לא לפי סדר חשיבותם, אלא תוך שמירה על הסדר ה"דידקטי" המקובל של ניתוח עבירה, מהיסוד העובדתי אל היסוד הנפשי, משם לעונש ולאחר מכן לעבירת הניסיון במשפט העברי.
בעבר, במשך דורות רבים, היה האדם נענש על מעשהו בלבד. השיטה הפלילית נשלטה על ידי מה שקרוי כיום "עקרון האחריות המוחלטת". ברוב המקרים, די היה בהוכחת ביצוע המעשה על ידי הנאשם וביסוס הקשר הסיבתי בינו ולבין הפגיעה שאירעה כדי לבסס את אחריותו ולהצדיק את ענישתו. בקצב איטי חדרה התפיסה לפיה מרכיב נפשי סובייקטיבי הוא תנאי לגיבוש יסודות העבירה הפלילית וכי אין זה ראוי להעניש אדם בשל מעשה שאינו מלווה באשם. כפי שידוע כיום, שיטת המשפט החשובה הראשונה אשר דרשה אשם כתנאי לאחריות פלילית הייתה שיטת המשפט העברי . סעיף 25 לחוק העונשין מתווה את קווי הגבול של "מתחם הניסיון". בקצה האחד נמצאת "העבירה המושלמת" , ואילו בקצה השני נמצא "שלב ההכנה" המהווה גבול תחתון לאחריות הפלילית שמתחתיו אין המעשה עניש . עבירת הניסיון הינה עבירה נגזרת הנלווית לעבירה "המושלמת" שאותה ניסה העבריין לבצע אך נכשל אלא אם כן העבירה מוגדרת כעבירה עצמאית של ניסיון . על אף היותה עבירה נגזרת, עבירת הניסיון הינה עבירה פלילית ככל עבירה אחרת.
ניתן להבחין בין שני סוגים עיקריים של ניסיון: ניסיון צליח- מתייחס למצב שבו השלמת העבירה יכולה הייתה להצליח, אך נכשלה. ניסיון צליח כולל מספר סוגי מקרים אשר אם היו מסתיימים בהתאם לתכנון המקורי אזי העבירה נשלמת. האחד, "הניסין שלא הצליח", כלומר, מצב שבו העושה עשה את כל הפעולות הנדרשות מצידו להשלמת העבירה אך לקה בביצוע כושל אשר נבע מהתנהגותו (לדוגמה, ירייה לעבר הקורבן, והחטאתו), השני, חרטה של העבריין ונסיגה מהביצוע לפני השלמת העבירה, והשלישי, ניסיון שסוכל על ידי גורם חיצוני לעבריין שמנע, שהפריע או שהפסיק את ביצוע העבירה. ניסיון בלתי צליח- מתייחס למצב שבו הביצוע היה בלתי אפשרי מלכתחילה בשל חוסר אפשרות אובייקטיבית להשלים את העבירה. תחת ניסיון בלתי צליח ניתן לכלול ניסיון בלתי צליח בשל היעדר קיומן של נסיבות הדרושות להשלמת העבירה (ירייה בגופתו של אדם מת), ניסיון בלתי צליח בשל אי התאמת האמצעים (ירייה ברובה ללא נוקר) וניסיון בלתי צליח בשל חוסר יכולת חוקית (המבצע סבר כי עבר עבירה אך למעשה מדובר במעשה חוקי). ישנה חלוקה נוספת, הבוחנת את היסוד ההתנהגותי בלבד . בחלוקה זו ניתן להבחין בין שני סוגים של ניסיון: ניסיון מושלם- העושה ביצע את כל הפעולות שהיו תלויות בו והנדרשות להשלמת העבירה ניסיון בלתי מושלם- גמר הביצוע נמנע על ידי נסיבות שאינן תלויות ברצונו של המבצע, או שהוא חדל מרצונו מביצוע המעשה. חלוקה אפשרית אחרונה מתייחסת לסוג השונה של הרכיב העובדתי אשר לא התקיים או לא הושלם בנסיבות העניין. במסגרת חלוקה זו ניתן למנות שלושה סוגים שונים של ניסיון:
1. ניסיון הנובע מאי-גרימת התוצאה שבה מותנית העבירה הטיפוסית. סוג זה עשוי להתקיים רק בעבירות תוצאה.
2. ניסיון הנובע מאי-השלמת הרכיב ההתנהגותי האופייני לעבירה הטיפוסית. סוג זה מתקיים רק במצבים שבהם הייתה התנהגות שיצאה משלב הכנה אך לא הושלמה.
3. ניסיון הנובע מהיעדר הרכיב הנסיבתי הרלוונטי להתהוות העבירה הטיפוסית. לדוגמה, נטילת רכוש נטוש שאינו מתאים להגדרת "דבר הניתן להיגנב", כרכיב נסיבתי של עבירת הגניבה.