המצב הקיים בישראל בתחום הענישה הפלילית אינו טוב. התחום פרות לחלוטין; אין המחוקק מדריך את השופטים; אפילו בית-המשפט העליון אינו מדריך ממש את הערכאות הנמוכות; שופט הישר בעיניו יעשה; אין אחידות בענישה; אין ודאות; עקרון החוקיות נרמס יום יום. הבעיה חריפה בייחוד על רקע חוק העונשין המנדטורי הקיים, שהעבירות הקבועות בו מוגדרות באופן רחב מאוד ומדי, ועונשיהן המרביים (עונשי המכסימום), שגם אותם ירשנו מן המנדט הבריטי על ארץ ישראל, הם מופרזים בעליל, ולכן אין בכוחם להדריך את השופטים.
דרך דף עמדה לעיל בחרתי לבחון את הכלים העומדים לרשותם של השופטים הישראלים בכל הערכאות בעת גזירת הדין, את דרכי ההבניה של שיקול הדעת השיפוטי בגזירת הדין עליהם עמדו רוב חברי ועדת גולדברג ואת היתרונות מול החסרונות של הצעת חוק העונשין – תיקון: הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה, תשס"ה-2005, אשר מגלמת בתוכה שלוש המלצות מרכזיות של חברי הרוב בוועדה.