אזרחות הינה הזיקה הקיימת בין המדינה לבין האוכלוסיה הקובעת מערכת יחסים הדדיים. האזרחות היא בעלת שתי פנים: מצד אחד מטילה חובות על האזרחים, ומצד שני מעניקה זכויות ויתרונות (בין היתר: זכות בחירה, כניסה חופשית למדינה, אי הסגרה למדינות זרות, הגנה בזמן מלחמה וכו'). פס"ד נוטבום הגדיר את האזרחות כ"קשר משפטי שיסודו הוא עובדה חברתית של הזדהות, קשר נאמן של קיום אינטרסים ורגשות, רצוף בקיום גומלין של זכויות וחובות".
עניין האזרחות הינו בעל חשיבות, שכן מדובר בנושא בעל השלכה על דברים מהותיים.
יש לציין כי אזרחות אינה מחייבת ישיבה בארץ, ישנם אזרחים החיים בחו"ל, אך עדיין נשארים אזרחי המדינה ועדיין חלות עליהן החובות החלות על אזרחים כגון שירות צבאי, תשלום מסים וכו'. במקרים אלו סמכות המדינה מתרחבת, והיא פועלת גם כלפי אלו הגרים בחו"ל.
קביעת האזרחות היא עניין אינדבידואלי לכל מדינה ומדינה,  באופן עקרוני כל מדינה רשאית לקבוע קריטריונים לאזרחות. עם זאת, בית הדין הבינלאומי בחוות דעתו בעניין צווי אזרחות בטוניס ומרוקו קבע שיכולת המדינה לקבוע מי הם אזרחיה אינה אבסולוטית.
על מנת שהמדינה לא תפגע בזכויותיהם של אנשים, ישנו עקרון הקובע שכאשר החלטה של המדינה יכולה לפגוע באזרחים זרים, יש להתחשב גם באינטרסים של החברה הבינלאומית, כך שלמשפט הבינלאומי יש מעין מנגנון בקרה.
מכיוון שמושגי האזרחות אינם חד משמעיים, וכפי שציינתי, הקריטריונים לקביעת האזרחות יכולים להיות שונים ממדינה למדינה, הרי שאדם יכול לרכוש אזרחות במדינות שונות על פי מספר דרכים: א. מכוח דין הדם – הילד רוכש עם לידתו את אזרחות ההורים. אין משמעות לשאלה היכן –