תקציר סמינריון א.      מבוא                                                                                  עמוד  2
ב.      אפליה בשיתוף בספורט                                                        עמוד
4 ג.        אפליה בהנהלת גופי ספורט                                                   עמוד 7
ד.      אפליה בתקצוב ספורט                                                          עמוד 9
ה.      חקיקה, ומעורבות הריבון                                                     עמוד
1 2
ו.        פסיקה, ומעורבות הרשות השופטת                                        עמוד
1 5
ז.       “Title 9”- החקיקה האמריקאית                                           עמוד
1 7
ח.      סיכום ומסקנות                                                                   עמוד
1 9            ביבליוגרפיה                                                                              עמוד
2 1
א. מבוא
לפי סקר שערכה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 1999, ועניינו "עיסוק בפעילות ספורטיבית וביקור בתחרויות ספורט של בני 14 ומעלה, לפי תכונות שונות", ניתן לראות כי אחוז הנשים ואחוז הגברים העוסקים בספורט הוא למעשה זהה (סטייה של 7 עשיריות האחוז לטובת הגברים), וכי מעל ממחצית האוכלוסייה עוסקת בספורט. הנטייה הנשית היא לעסוק בספורט מסיבות בריאותיות, בעוד הגברים נוטים לעסוק בספורט כתחביב. גם סוגי הספורט שונים, וגברים מאופיינים בנטייה קלה לתחומי ספורט קבוצתיים, בעוד נשים נוטות לעסוק בספורט אינדיווידואלי.
אם העניין המובע בספורט הוא שווה בין שני המינים, כיצד ומדוע מעידות הצעות החוק פ/3776    (2002), פ/113 (2003) ו-פ/1331(2003) כולן, כי פחות מ-13% מסך הכספים המוזרמים לענפי הספורט בישראל מוקצים לספורט נשים?
בנוסף לעניין בספורט, דו"ח לוין (1997) מכיר בתרומה החברתית, ובשיפור באיכות החיים של המשתתפים, כמו גם השיפור במעמדה הבינלאומי של ישראל בקרב עמי העולם, כתוצאה מהישגי ספורט שונים.
הספורט והפעילות הגופנית הוכרו  כנושאי מסר תרבותי של "נפש בריאה בגוף בריא", וכי הספורט נתפס כתרבות חיובית וערכית, המחנכת לדפוסי עשייה והתנהגות חיוביים, פועלת להרחקת נוער מהשוליים החברתיים, מעודדת להישגיות וגאווה, אינדיווידואליים וקבוצתיים, ומשפרת את תדמית הקהילה בעיניי עצמה, ובעיניי אחרים. דוגמא להתפתחות השוויון בספורט ניתן לראות באולימפיאדה. ביוון העתיקה האולימפיאדה הייתה מיועדת לגברים בלבד (התיעוד הקיים אינו מאזכר נשים כמשתתפות פעילות במשחקים הרשמיים), וגם עם התחדשות המשחקים האולימפיים טען פייר דה קוברטי, הוגה הרעיון ומחדש הועד האולימפי ב1892, כי “An Olympiad with females would be impractical, uninteresting, unaesthetic and improper”, אולימפיאדה עם נשים תהיה לא יעילה, לא מעניינת, לא אסתטית ולא הולמת. המצב השתנה לאורך ההיסטוריה, השפעות הכנסייה והתרבות הצרפתית (לפיה מקומה של האישה הנו לשמש עזר כנגד בעלה, לשמר את המוסר ולהבטיח את המשכיות הגזע), פינתה את מקומה להשפעת תנועות פמיניסטיות לשחרור האישה ושוויון בין המינים, וכך, יותר ויותר ענפי  ספורט נפתחו בפני נשים. כיום אין כמעט ענף אולימפי שאינו פתוח לתחרויות נשים, ואף ישנם מספר ענפים בהם ההשתתפות היא מעורבת לבני שני המינים.
עדיין אין שוויון מלא בין המינים (באולימפיאדת סידני 38% מהמשתתפים היו נשים), וכן עדיין ישנם ענפים בהם קיימת הבחנה מגדרית ללא הצדקה של ממש, אך, ללא ספק, חל שינוי מימיו של דה קוברטי ועד היום. הפער בין נשים וגברים ביכולות הפיסיות הוא מולד וביולוגי, ומצדיק, במקרים מסוימים, הפרדה בתחרויות ספורט בין המינים, לשם שוויון בהזדמנויות של בני שני המינים להצליח. מעבר להבחנה לגיטימית זו, המפרידה בין גברים ונשים בתחרות ספורטיבית, ניתן לראות כי בישראל  קיימת אפליה של ממש של נשים, בכל הקשור בשיתופן בספורט, על כל מאפייניו. בעבודה זו אסקור את מאפייני האפליה וכן אציין מגמות שינוי בהתייחסות אל נשים בספורט בישראל. כמו כן אציג את החקיקה האמריקאית כדוגמא לאפשרות חלופית לחקיקה