הצגת הבעיה כאשר אנו עוסקים בקרבן המגן על עצמו תוך כדי עימות ברור לכל כי יעמוד לו סייג ההגנה העצמית להצדיק את מעשיו ולפטרו מאחריות פלילית, במסגרת המבחנים הקבועים בפסיקה. אך כאשר המדובר הוא בנשים מוכות המקרה הוא מורכב יותר ובזאת אעסוק במאמר זה.
כאשר אנו עוסקים בנתקף המנסה להגן על חייו ניתן לראות זאת בכמה אופנים.
מנקודת מבט גברית פטריארכלית, מקובל לומר כי "הקם להרגך השכם להרגו" ונראה שעל בסיס זה גם נקבע בחוק העונשין סייג לאחריות פלילית הנובע מההגנה העצמית, שנתפסת כהגנה של הצדק, שהיא ההגנה המעולה ביותר. לכאורה המצופה מהקרבן הוא שיקום על רגליו ויתן מנה אחת אפיים לתוקפו, ובכך יציל את נפשו.
לעומת זאת מנקודת מבט נשית, אין לאישה את הכח, הנפשי והפיזי, לקום בזמן אמת אל מול התוקף.
נשים מוכות כאשר הן פוגעות בבן הזוג, פעמים רבות, במצב "נטול עימות" הרי שאז סייג ההגנה העצמית נופל במבחן המיידיות (יש שיאמרו שהוא נופל אף במבחנים נוספים, אך תנאי זה הוא הפשוט ביותר לצורך הצגת הבעיה). אם כן לא תעמוד לה ההגנה הדרושה.
ניתן לטעון כי ישנה כאן הפליה לרעה בחוק שאינה מספקת הגנה לנשים, היות והחוק מנוסח רק לצורך האינטרס הגברי של עימות בין שווים, ואינו עומד במבחן המציאות כאשר מדובר באישה הניצבת מול גבר.
טענה נוספת, חלופית, היא כי אין כלל בעיה באופן הניסוח של החוק אלא במימושו ויישומו בבית המשפט. הדעות הקדומות אינן מובאות בחוק אלא בתפיסות של ביהמ"ש המונעות מהשופטים ליישם את כללי ההגנה העצמית על נשים.
השופטים חשים שנשים בסיטואציות הללו אינן פועלות באמת מתוך תחושת הגנה עצמית.
גילויה של תופעה וקצת נתונים לפתיחה מה החידוש בנקודת המבט הנשית ומדוע אינו ברור כשם שברורה לנו הדוקטרינה מנקודת הראות הגברית?
יש הטוענים כי בעיית האלימות האינטימית נגד נשים החמירה בעשורים האחרונים אך האמת היא שתופעה זו תמיד היתה קיימת אך נסתרת.
העיסוק המחקרי בתופעה זו החל רק בשנות ה-60 של המאה ה-20, למרות שהתופעה מוכרת לכל אורך ההיסטוריה האנושית. חוסר ההתעסקות נבע בעיקרו מחוסר התיעוד של אלימות כלפי נשים, זה נבע מדלות ההיסטוריה הנשית המדווחת במשך השנים, היות וההיסטוריה המוכרת תמיד היתה מנקודת מבט גברית שספק התעלמה, ספק לא הבינה או לא הבחינה בתופעה זו.
התופעה עצמה של האלימות כלפי נשים היא חלק מתופעת האלימות במשפחה. כמו גילוי עריות, התעללות בילדים או בהורים קשישים, גם תופעת הנשים המוכות שייכת לז'אנר של "הפשעים הדוממים", בהם יש קשר של שתיקה וזאת כתוצאה מכמה סיבות:
         א.         אלימות זו מתקיימת בדרך כלל בבית, בחדרי חדרים.
         ב.         הנפגעים מפשעים אלו חשים עצמם בדר"כ כאשמים ונוטים שלא לדווח על העבירות הללו מפחד לבושה שתיגרם להם ולמשפחותיהם.
          ג.          בהקשר של עבירות בתוך המשפחה נתקלים בהעדר תמיכה בתוך המעגל הפנימי, נטייה לסגור את הדברים בפנים ולא להוציא החוצה "כביסה מלוכלכת". ישנה תודעה שקרית של הקורבנות בתוך מערכת היחסים הזוגית.
         ד.         המוסדות החברתיים מובנים כך, שאף ללא תשומת לב מכוונת, הם נוטים "לשמור על התא המשפחתי" ובכך לא לאפשר בעצם לאישה לצאת מהמעגל הפנימי והאפל בו היא שרויה ולפנות למשטרה או לרשויות השונות.
         ה.         לעיתים התוקף עצמו לא מאפשר לאישה לצאת ולקבל טיפול רפואי כאשר היא זקוקה לו ורק לאחר שהסימנים נעלמים היא מותרת לצאת מביתה.
ישנם גם ההשפעות הרגשיות המונעות מהנשים להוציא את 'הכביסה המלוכלכת' החוצה:
האשמה עצמית- לכאורה נראה פרדוקסלי- האשמה עצמית בא ביחד עם תחושת אחריות כלפי המצב, משום שהאישה בחרה בבעל המכה כבעל לכן היא מרגישה אשמה ואחראית. האשמה עצמית הוא רגש של מלכודת פסיכולוגית- מצד אחד נותנים תקווה לשינוי ומצד שני האשמה מביאה את האישה לכוון את הכעס שנצבר כלפי עצמה ולא כלפי בעלה או כלפי הסביבה. האשמה עצמית יכולה להיות על כך שהאישה המוכה רואה עצמה אחראית לעובדה כי היא נשארת במסגרת האלימה, על כך שהיא אינה אם ראויה- איזו מן אימא היא אם הילדים שלה רואים את הדברים האלה? ואם פונים החוצה, האשמה עצמית היא על זה שהאישה המוכה הוציאה את הלכלוך החוצה.
רגש הבושה- נשים מוכות תמיד מדברות על בושה. מסתבר שקורבנות מרגישים בושה מעצם המצב כי זה מצב משפיל. הבושה גורמת לה להסתיר את האמת ולא ליצור קשרים חברתיים ובכך הסביבה לא יכולה לעזור לה (גם אם היא יכלה לעזור לה). המלכודת הזו מצטרפת למלכודת של האשמה עצמית.                                                           האשמה עצמית ורגש הבושה גורמות לנשים המוכות להסתיר את האלימות וגורמות להן לכעוס על עצמן.
רגש הפחד- אירועים אלימים יוצרים פחד, ופחד מתמשך יוצר תשישות רגשית וחוסר ביטחון מתמיד, נוצר מצב של אפאטיות, תרדמת. התוצאה של זה היא עוררות גופנית (כגון זיעה, רעידות בגוף וכו') וגם התנהגויות אוטומטיות של עליות וירידות רגשיות. יש התמקדות בדבר אחד, בהישרדות. כלומר במה שחייבים עכשיו ולא התמקדות בתוכניות עתידיות. רגש הכעס (זעם, קריזות)- לנשים המוכות אין אפשרות לבטא את הכעס באופן מוחצן ולכן הכעס שלהן מופנה כלפי עצמן, בכיוון של דיכאון והענשה עצמית ולפעמים זה מתבטא באולקוס ומחלות אחרות אך לפעמים זה יוצא כלפי הילדים.
נשים מוכות בעלות כעס (ולא תמיד כלפי הבעל) אלא כלפי החברה או המשפחה שדחפו אותם להתחתן עם הגבר המכה. הכעס פנימה מגיע גם בצורה של הזנחה עצמית שבסופו של דבר זוהי הענשה עצמית.
רגש האהבה- נשים מוכות רבות מדברות על כך שהן אוהבות את בן זוגן. הן טוענות שהגבר אוהב, מפנק, נאמן לבית, אב נהדר וכו'. כשרגש האהבה נמצא במצב של חפיפה עם האלימות הדבר מעצים את הדיסוננס הקוגניטיבי.
לפיכך, נראה שאף הסטטיסטיקות המדוברות כיום (כ-
5 0 אלף נשים מוכות בישראל) רחוקות מלהיות מדויקת.
מחקרים רבים הראו כי אדישותה של החברה והתעלמותה ממעשי האלימות בחוג המשפחה מאפשרים התפתחות דינמיקה של אלימות גוברת והולכת, המסתיימת במוות – לרוב מות האישה בידי הבעל, ולעיתים מות הבעל האלים מידי האישה המוכה. עמדו על כך בודה (BUDA) ובטלר (BUTLER): "…THE BATTERED WIFE, FRUSTRATED AND UNPROTECTED BY AN INEFFECTIVE LEGAL NETWORK, OFTEN SEES NO CHOICE BUT TO KILL OR BE KILLED. POLICE, PROSECUTORS, JUDGES, AND ATTORNEYS HAVE BEEN EITHER UNABLE OR UNWILLING TO PROVIDE ADEQUATE REMEDIES FOR THE BATTERED SPOUSE WHO THUS BECOMES AN 'ALMOST CERTAIN TARGET OF ESCALATING VIOLENCE'.
THESE 'SPIRALS OF VIOLENCE' ARE FUELED BY INADEQUATE PROCEDURES AND AUTHORITY FOR MAINTAINING POLICE CUSTODY OF SURVEILLANCE OF WIFE-BATTERERS".
המסקנה המתבקשת היא כי הדרך הראויה למניעת תגובות ייאוש של הקורבן הוא שינוי ביחס החברה לאלימות במשפחה.
המוסדות האמונים לשלומה של האישה אינם מסוגלים או שאינם מבצעים למעשה את עבודתם נאמנה, אסרוק בקצרה כמה מהם:
וכו' וכו'…