תוכן העניינים

מבוא
ספרד ומרוקו עד להקמת הפרוטקטורט 3
1    הנפשות הפועלות              5
1.1 אנשי הריף                    5
1.1.1 מחמד עבד אלכרים אלח'טאבי 5
1 .1.2 שריף מולא אחמד אלראיסוני 6
1 .2 הספרדים                     6
1 .2.1 המלך אלפונסו ה-13         6
1 .2.2 דמאסו ברנגר 7
1 .2.3 מנואל פרננדז סילווסטרה 7
1 .2.4 מיגואל פרימו דה ריוורה 7
1 .2.5 פרנסיסקו פרנקו 8
1 .2.6 חוזה מילאן אסטריי 8
2 הפרוטקטורט הספרדי 9
3 הישגים ראשונים -  המהלכים שהובילו לאסון אנואל 11
3 .1 תחילת הכיבושים הספרדים באזור הריף 11
3 .2 התבוסה הספרדית והנסיגה למלייה 12
3 .3 ההתארגנות מחדש בצד הספרדי               14              14
4 מנרדפים לרודפים -  התגובה הספרדית עד לחיסול המרד 16
4.1 הרפובליקה של הריף 16
4.2 משא ומתן במרוקו, הפיכה צבאית בספרד 16
4.3 מדיניותו החדשה של דה-ריוורה במרוקו 18
4.4 הנסיגה במערב 19
4.5 כניסתה של צרפת ללחימה 20
4.6 הנחיתה באלחוסיימה וחיסול המרד 21
סיכום 23
רשימת מקורות 24

מבוא – ספרד ומרוקו עד להקמת הפרוטקטורט חוזה פז, שנחתם ב-30 במארס 1912, הסדיר את הקמת שטח החסות הצרפתי על פני מרבית שטחה של מרוקו. ב-27 בנובמבר אותה שנה, נחתם חלק נוסף במסגרת החוזה, בין ספרד ומרוקו, שחילק את שטחה של מרוקו כולה לשני אזורי חסות – ספרדי וצרפתי, והיווה למעשה את שיאה של ההשפעה שניסו לבסס מעצמות אירופה בסלטאנות המרוקנית. החוזה העניק לספרד מעמד חוקי במרוקו, לאחר שכבר במאה ה-15 ניסתה זו להבטיח, על ידי כיבוש שטחים בצפון אפריקה, את מעמדה כמעצמה ימית לחופי הים התיכון והאוקיינוס האטלנטי. מיקומה הגיאוגרפי של מרוקו אל מול חופיה של ספרד, בייחוד באזור מצרי גיברלטר, היה מקור מתמיד לחשש מפני פלישה של שבטי הברברים האפריקניים לאירופה, ודחף את הספרדים לנסות שוב ושוב ולהשיג להם דריסת רגל בצידו האחר של החוף הים-תיכוני. ההתיישבות הספרדית במרוקו החלה עוד במאה ה-16, כשורה של עמדות צבאיות ויישובים אזרחיים לחופי האוקיינוס האטלנטי ובשטחה של מרוקו, שאז נודעה בפי הספרדים כ"שטחי הברברים". המתיישבים פיתחו מערכות יחסים עם שבטי הברברים המקומיים, הקימו מיליציות מקומיות שהורכבו מנוצרים ומסלמים כאחד, וצברו הון בזכות קשרי מסחר ענפים שיצרו. הספרדית הפכה ללשון השלטת באזורים אלה, והפזו הספרדי היה המטבע המקובל בשווקים המקומיים. במהלך המאות ה-18 וה-19
נחתמו גם שורה של הסכמים רשמיים בין מלכי ספרד לסלטאני מרוקו, ומשלחות דיפלומטיות הוחלפו בין שתי המדינות השכנות. הספרדים, כמו גם מדינות אירופאיות אחרות, היו מעוניינים לנצל את מרבצי המינרלים העשירים שהתגלו באזוריה השונים של מרוקו, וכללו בין היתר ברזל, עופרת, אבץ, נחושת וכסף. אולם, גורלה הסופי של מרוקו לא נחרץ עד לחתימת חוזי ה"הסכמה הלבבית" ב-1904 בין צרפת לבריטניה. הסכמים אלה העניקו, בין היתר, לבריטניה זכות חופשית לפעול במצרים, בתמורה לזכות דומה לצרפת במרוקו. עם זאת, הציבה בריטניה תנאי אחד לפיו רצועת החוף שמול מצרי גיברלטר הבריטיים לא תהיה כפופה לשלטון הצרפתי. בתגובה, חתמה צרפת על הסכם סודי עם ספרד, ב-3 באוקטובר 1904, העניקה לה הלכה למעשה את רצועת החוף המרוקנית והגדירה לראשונה שני אזורי השפעה במרוקו – צרפתי וספרדי, בתחומי הגבולות שלאחר מכן קיבלו אישור נוסף בחוזה פז.
ההסכם בין שתי המעצמות האירופאיות, באמצעות סעיף סודי בו, העניק להן את הזכות להתערב בענייניה הפנימיים של מרוקו, באם, לראות עיניהן, ייכשלו הסלטאן ואנשיו באכיפת החוק ובשמירה על הסדר הציבורי.
סלטאן מרוקו עצמו, כמובן, לא היה כלל צד בהסכם זה, וההיסטוריון א. ד. מורל היטיב להגדיר את מצב העניינים החדש שנוצר כ"גזר דין מר וסודי שנחרץ על מרוקו, ובו צרפת ממלאת את תפקיד המוציא להורג, ספרד את תפקיד העוזר הנלהב, ובריטניה את תפקיד עדי הראייה הנלהבים".
עם זאת, עד מהרה הוברר לספרדים כי ההסכמים כוחם יפה על הנייר. אותם בני שבטים ברברים שנתפסו בעיניהם לעתים כלר יותר מעובדי אלילים פרימטיביים, התגלו כמתנגדים עזים ונחושים, והציבו שורה של אתגרים בפני הגנרלים הספרדים במרוקו, שציפו להשתלטות קלה ומהירה על שטח החסות שהוענק להם.
עבודה זו תסקור את ההתעוררות בקרב שבטי הריף בעקבות הכיבוש הספרדי, את מהלכי הכוחות המורדים שפעלו באזורים אלה, ואת מדיניותה של ספרד במהלך המרד, עד לדיכויו.