מאז ומעולם היחס לחולה הנוטה למות היה אחת הבעיות המוסריות הבולטות ביותר  בתחום הרפואה. במדינת ישראל, המתת חסד אינה מותרת בחוק. עדיין רבה המבוכה וטרם הושגה הכרעה מקובלת ומוסכמת בנידון. מחד, מדינת ישראל מושתתת על ערכים דמוקרטיים-ליברליים המכבדים את כבוד האדם וחירותו, אך מאידך, היא תומכת בעקרונות הדת וההלכה ואלו אינם רואים באדם בעל יכולת בחירה אם לחיות או לא. החיים נתפשים כמתנת האל, ורק הוא רשאי ליטול אותם (שטיינברג, 2002). במסגרת עבודה זו, נגדיר תחילה מהי 'המתת חסד' ומהי 'מחלה סופנית'. לאחר מכן, נתייחס לגורמים שהביאו להחרפת הדילמה המוסרית סביב נושא זה, נציג את הצד הדמוקרטי-מערבי כצד התומך בהמתת חסד ומולו, את הצד ההלכתי השולל אותה. בהמשך, נסביר מהי הגישה האוטונומית לעומת הגישה הפטרנליסטית בכל הנוגע לחולה הנוטה למות, נפרט לגבי מיהם מקבלי ההחלטות בכל הנוגע להמתת חסד וניתן דעת מומחה לגבי כיצד המתת חסד "כשרה" צריכה להתרחש בפועל. לבסוף נציג את דעתנו האישית. הביטוי המתת חסד, מקורו בתקופה הקלאסית של יוון העתיקה ופירושו "מוות טוב". סוקרטס,  אחד הפילוסופים הגדולים, ראה במחלה כואבת ובסבל סיבות טובות שלא להיאחז בציפורניים בחיים. המתת חסד מוגדרת כ'זירוז המוות של חולה על-ידי המטפלים בו' (חושן, 1992).
 המתת החסד יכולה להיות פסיבית (אותנזיה סבילה): אי נקיטה של אמצעים רפואיים, המאריכים את החיים של החולה באופן מלאכותי. כלומר, הימנעות מטיפול מאריך חיים. עם זאת, המתת החסד יכולה להיות גם אקטיבית (אותנזיה פעילה)1:
הרופא ממית את החולה באופן אקטיבי, על מנת לגאול אותו מייסורי מחלתו מדובר בעצם בפעולה ישירה ומכוונת להריגת החולה, כגון הזרקת חומר רעיל על ידי הרופא או סיוע של הרופא להתאבדותו של החולה. יש הסוברים שכאשר פעולה כזו מבוצעת לפי בקשת החולה ורצונו החופשי, הרי היא העזרה והסעד הטובים ביותר שרופא יכול להגיש לחולה במצב נוטה למות. רבים הם המתנגדים לאותנזיה פעילה, ממגוון רב של סיבות: יש בכך פגיעה בכבוד ובערך של החיים, רצח הוא רצח גם כשהוא נעשה למטרה חיובית, קיים חשש גדול מ"המדרון החלקלק" (אותנזיה סלקטיבית של בני אדם לא רצויים), אותנזיה פעילה היא בלתי הפיכה בעוד שאותנזיה סבילה עדיין משאירה מקום לשיקול דעת חוזר ולתיקון, ועוד, אין זה תפקיד הרופא להיות "התליין" של החברה (שטיינברג, 2002; gifted, 2004)   
1  ראה סקר בנספח א'