המחקר בתחום התקשורת והצגת המינים אינו חדש. כבר בתחילת שנות ה-60' החלו תנועות פמיניסטיות בארה"ב, ליזום ולפרסם מחקרים שחשפו סטריאוטיפים שמרניים של תפקידי המינים בתוכני התקשורת השונים, מסרטים מצוירים ועד מודעות פרסומת. הממצאים העקביים על הבדלי מגדר בוטים ונוקשים בתוכני התקשורת, עוררו ביקורת קשה על חלקה של התקשורת בשימורו ובקיבועו של קיפוח הנשים בחברה המודרנית. לתקשורת יוחסו ממדים שונים של קיפוח נשים: התעלמות מהקול הנשי, חיזוק ההגמוניה הגברית, חִברות ילדים ונוער לאימוץ ולקיבוע סטריאוטיפים מגדריים, קיבוע מעמדן של הנשים כשולי, טיפוח תפישות חברתיות של תפקידי מין ושותפות באפליית נשים (וימן, 2000). מראשית שנות ה-80', ניתן היה לראות כיצד הבדלי מגדר בתוכני התקשורת השונים, החלו להיחקר ולהיבדק, גם במדינת ישראל. בפועל, במציאות הקיימת, אחד האתרים החברתיים המרכזיים לבחינת מעמדן של נשים בחברה הישראלית, הוא עולמה של התקשורת.
זוהי זירה להצגת החברה את עצמה, המהווה סוכן סוציאליזציה מרכזי המגדיר עבורנו את זהותנו, מתווה את גבולות הקונצנזוס, ומדיר לשוליים את הנתפס כחריג. בחינה אינטגרטיבית של תוכני התקשורת הישראלית, המודפסת והמשודרת, העוסקים בתיעוד המציאות (כדוגמת עיתונות, תוכניות חדשות, אקטואליה, תוכניות אירוח וחברה) ובבידור (כחידונים, אופרות סבון, תוכניות לילדים), מצביעה על תפישת שוליותן של הנשים בחברה הישראלית. בעוד הגברים מוצגים כרוב ה"נורמלי" בחברה, הנשים מוצגות כמיעוט ה"אחר": החריג, הפגום, השולי.
בניתוחי תוכן שנעשו על התקשורת הישראלית, נמצא כי תפישת שוליותן של הנשים בחברה, באה לידי ביטוי בכל אמצעי התקשורת בהיקף הופעתן, במסגורן בעיקר בתפקידים נשיים מסורתיים הקשורים למרחב הפרטי או לביטוייו במרחב הציבורי (תפקידים במגזר ההתנדבותי, עיסוק בתחומי החינוך, הבריאות והסיעוד וכדומה), ובהצגת מאפייני אישיותן כשונים באופן מהותי מאלה של הגברים: הן פחות הגיוניות, אמביציוזיות, פעילות, עצמאיות, גיבורות ודומיננטיות. לעומת זאת, הן מוצגות כיותר רומנטיות, רגשניות, תלותיות ופגיעות. נשים מרבות לככב באחד משני הקצוות הסטריאוטיפים השמורים לנשים:
כאובייקט מיני או כאם (למיש, 2002).
עבודה זו מעוניינת לבחון האם אכן אמצעי התקשורת הישראלים תופשים את הנשים כשוליות, תפישה הבאה לידי ביטוי באופן הצגתן וההתייחסות אליהן במסגרתם. על מנת לבחון את האופן בו אמצעי התקשורת הישראלית תופשים ומציגים את הנשים במסגרתם, עבודה זו תבצע ניתוח תוכן על מגוון כתבות רחב מתוך העיתונות היומית, אשר הציגו את פרשת המעילה בבנק למסחר, תוך התמקדות בדמות העיקרית בפרשה – אתי אלון (דמות נשית). פרשת המעילה עלתה לכותרות במהלך שנת 2002, עת נחשף כי אתי אלון, עובדת בבנק למסחר, מעלה בכספי הלקוחות, בהיקף של כ-
5 0 מיליון ₪. הפרשה הסעירה את המדינה, מאחר ומדובר היה בפרשת המעילה הגדולה ביותר בתולדותיה, פרשה שהביאה לידי התמוטטותו של בנק ולהותרתם של אלפי לקוחותיו, ללא ממונם. פרשה זו נמשכה יותר משנה, מרגע חשיפתה ועד לגזר הדין שניתן בה, וזכתה לסיקור תקשורתי רחב ובולט מאוד, בכל אמצעי התקשורת השונים. במרכז הסיקור עמדה אתי אלון, אישה נשואה ואם ל-2 ילדים מחולון, אשר במשך 5 שנים, הצליחה למעול בכספי לקוחות הבנק, מבלי להיתפש. מאות כתבות התפרסמו באמצעי התקשורת אודות הפרשה, כשבחלקן המכריע דמותה של אתי אלון, עמדה במרכזם. העובדה כי מדובר היה בפרשה דומיננטית, שזכתה לסיקור כה רחב ושבמרכזה עמדה אישה, היא המאפשרת לבצע ניתוח תוכן מעמיק אודות אופן הצגת הנשים על ידי אמצעי התקשורת. מתוך בחינת האופן בו אמצעי התקשורת תפשו, הציגו והתייחסו לאתי אלון, ניתן יהיה להסיק מסקנות כלשהן אודות תפישת אמצעי התקשורת הישראלים את הנשים, ובעיקר את האופן בו הן מוצגות ואת היחס לו הן זוכות. בחינה זו תבוצע בשלושה שלבים:
בשלב הראשון תוצג סקירת ספרות אודות האופן בו נשים מוצגות על ידי אמצעי התקשורת השונים, ואודות התייחסות אמצעי התקשורת לפשיעה בכלל, ולפשיעת נשים בפרט. בשלב השני יוצג סיכום תמציתי של סקירת הספרות, אשר יכלול ריכוז של פרמטרים הנוגעים לאופן הצגת הנשים באמצעי התקשורת. בשלב השלישי תתבצע בחינה מעמיקה של כל אותם פרמטרים, על כתבות שהתפרסמו בעיתונות אודות אתי אלון.