מבוא
בצהריי ה-8 בדצמבר ארעה ברצועת עזה תאונת דרכים קשה, שבה נהג משאית ישראלית פגע במכונית של פלשתינאים מהרצועה.
ארבעה מנוסעי המכונית נהרגו בו במקום, ואחרים נפצעו קשה. בו ביום נפוצו שמועות, כי לא הייתה זו תאונה מקרית אלא נקמה על דקירתו של אזרח ישראלי יומיים קודם לכן.
הלווית הרוגי התאונה נערכה לפנות ערב, ובסיומה, כשחזרו אלפי האבלים מבית הקברות, החלה ההסתערות על גדרות המאחז הצבאי בג'בליה. כוח חיילים הוצא מהמאחז על מנת לפזר את המפגינים, אך אלה חזרו והתקרבו שוב ושוב. התפרעויות פרצו גם ביתר חלקי המחנה, וסיורי צה"ל ומשמר הגבול הותקפו באבנים ובבקבוקי תבערה. הציפייה שלמחרת היום השגרה תשוב לשכון התבדתה, והיום שלמחרת התאונה היה ליומה הראשון של האינתיפאדה.
תאונת הדרכים הייתה רק הניצוץ לבוא ההתקוממות. על בוא ההתקוממות העידו סימנים רבים. היא לא פרצה אחרי תקופת רגיעה. במהלך שנת 1987, ובעיקר במחציתה השנייה, נחשפו סימפטומים חריפים. חלה עלייה במספר ההפגנות וההתפרעויות, בהבערת צמיגים, בזריקת אבנים ובהקמת מחסומים בדרכים.
הפלשתינאים הפתיעו את ישראל בפותחם נגדה חזית חדשה: אלימות אזרחית המונית, ללא נשק(שיף ויערי, 1990: 26-12).
בימים הראשונים לאחר שפרצה ההתקוממות עדיין לא ראו בכך יותר מאשר גל חולף של "הפרות סדר". יצחק רבין, שר הביטחון, שהה בביקור בארה"ב ולא מיהר לשוב ארצה עקב הידיעות שקיבל על הרתיחה בשטחים, אשר עליהם הוא אחראי מתוקף תפקידו. ימים אחדים לאחר שובו ארצה, כשכבר הבין שמדובר בהיקף חסר תקדים, סבר שהפתרון מצוי בהפעלה מסיבית של כוח.
המשימה שהציבה האינתיפאדה בפני צה"ל הייתה הפוכה ממשימתו הרגילה. המשימה לא הייתה תפיסת שטח לשם התמקחות, אלא החזקת שטח תוך התחמקות ממשא ומתן על עתידו, ואילו הכרעה במערכה זו פירושה הבאת הפלשתינאים לאפיסת כוחות ולאובדן הרצון להמשיך, וזאת לא רק במינימום קורבנות לישראל ובמחיר הכלכלי הנמוך ביותר לצה"ל, אלא גם, ולא פחות מכך, במינימום אובדן חיי אדם ונזק לרכוש, גם לפלשתינאים. צה"ל פעל על פי הוראותיו של רבין, ומקץ פחות משבוע ימים, כשהתחוללה הפוגה יחסית בהיקף הפעילויות, רשם לפניו שר הביטחון בסיפוק, ש"היד החזקה בשטחים הוכיחה את עצמה". תוך כמה ימים נוספים הבין כי נחפז מדי לחגוג את נצחונו של צה"ל במאבק, וב-20 בינואר 1988
פקד לקטוע הפגנות "בכוח, בעוצמה ובמכות".
בשטח התבטאה מדיניות זו בקיום נוכחות צבאית מתמדת בכמויות גדולות של כוח אדם ואמצעים כמעט בכל מקום בשטחים.
משבוששה ההכרעה לבוא, נעשתה בצה"ל הערכה מחדש, וזו הביאה בסתיו 1989 להפעלתה של שיטה חדשה. סדר הכוחות של צה"ל בשטחים צומצם כמעט בחצי. המאמץ חסר התכלית לקיים נוכחות בכל מאות הערים והכפרים של הגדה והרצועה, ולמנוע באופן מוחלט את הנפתם של דגלי אש"ף, פינה את מקומו לגישה סלקטיבית יותר, כמעט "נסיגה חד צדדית", שהתרכזה במקומות מסוימים והעלימה עין במידת מה מהנעשה במקומות אחרים.
אך החידוש החשוב ביותר היה בהסטת הדגש מתגובה ליוזמה. על סמך נתוני מודיעין מדויקים, כולל רשימות של חשודים וכתובותיהם, רוכזו כוחות גדולים יחסית, ואלה פשטו באישון ליל על כפר היעד או שכונת היעד באחת הערים, על פי שיטה דומה לזו של השלבים המאוחרים של הנסיגה מדרום לבנון: חסימות מסביב ליישוב, סגירת כל צירי התנועה העיקריים ביישוב, תפיסת נקודות שליטה על גגות ובמקומות אחרים בלב היישוב, ופיצול לכוחות משנה הפושטים בו זמנית ושיטתית על "משבצות", ובתוכן על בתים בודדים(יניב, 1994: 445-443).
אירועי האינתיפאדה והוויכוח אודות הדרכים לטיפול בהתקוממות ובהשלכותיה החריפו את העימות בין המחנות הפוליטיים בישראל. השימוש בצה"ל לתפקידי שיטור והשלטת סדר בשטחים ומעורבותם של חיילים בפעולות חריגות של ירי על מפגינים רעולי פנים, הכאת אזרחים וכיו"ב, גררו את צה"ל ללב המחלוקת הפוליטית. חוסר יכולתו של צה"ל לדכא את ההתקוממות בדפוסי הפעולה המקובלים מחד גיסא, והיזקקותו לאמצעים חריגים כגון שימוש נרחב באלות, ירי של כדורי גומי ופלסטיק ושימוש בעוצר ממושך וענישה קולקטיבית מאידך גיסא, הביאו לביקורת ולהאשמות כלפי צה"ל ומפקדיו(הופנונג, 1991: 328-327).
ההתקוממות העממית בשטחים העמידה בפני רשויות הביצוע בשטחים בעיות קשות. קיום הפונקציות השלטוניות הרגילות הפך לבלתי אפשרי. כדי לקיים את מערכות השלטון נזקקה ישראל לשימוש הולך וגובר באמצעי כפייה. הואיל והמשטרה לא הייתה מסוגלת לשאת בנטל שמירת החוק והסדר בשטחים, הוטלה משימה זו על צה"ל. ברם, חיילי צה"ל אינם מאומנים לסוג זה של פעילות שוטפת. לכל היותר ביכולתם לפזר הפגנות ולהבטיח שליטה פיסית באזור מוגדר.
אין ביכולתם לבצע פעולות שיטור שגרתיות כגון, טיפול בתלונות תושבים, חקירת פשעים וכיו"ב. העימות היומיומי עם האוכלוסייה והמאבק המתמיד על השליטה בצירי התנועה הובילו במהרה לאימוץ צעדי מניעה וענישה חריפים, אמצעים שנחשבו בעבר יוצאי דופן כגון: עוצר, סגר, אטימה והריסה של בתים, סגירת מוסדות חינוך, מעצרים המוניים, הגבלות על יציאה לחו"ל, הגבלות על יציאה לעבודה בישראל, ניתוק קווי טלפון, ניתוק אספקת חשמל ומים, הגבלות על שיווק תוצרת חקלאית, עקירת עצים לאורך צירי תנועה לשם מניעת מסתור ממבצעי פעולות חבלה ועוד. אמצעים אלה הפכו לאמצעים שגרתיים(הופנונג, 1991: 333).
התקנות הפוגעות יותר בעקרונות מקובלים של שלטון החוק הן התקנות שבתחום המניעה והענישה: התקנות באותן קטגוריות מאפשרות שלילת זכויות בסיסיות ביותר, לרבות שלילת החירות האישית, חופש התנועה, חופש הקניין וכיו"ב, ללא משפט ובלא שתידרש אפילו הוכחה אחת של אשמה. סמכויות הענישה מאפשרות להעניש בני אדם שלא נשפטו, ואפילו להעניש בני-אדם שאינם חשודים בביצוע עבירה כלשהי. עם המצב הזה, צה"ל וכוחות הביטחון נאלצו להתמודד. אין ספק שהאינתיפאדה יצרה לצה"ל תפקיד מעין מלאכותי, משום שפעילות צה"ל בשטחים נתפסת כפעילות השלטת סדר ולא כפעילות לחימה – והרי השטחים מעצם הגדרתם, שייכים לדרג של שטחים מוחזקים בתפיסה לוחמתית, ובמישור הביצועי, שדרגת ההפעלה של כוח צבאי בשטחים אינה זהה לזו המופעלת בשדה הקרב. חשוב גם לציין, שמדינת ישראל אינה מהווה כאן דוגמא למקרה ייחודי. גם במדינות בעלות מסורת דמוקרטית מפוארת ורבת-שנים גרמו איומים פנימיים, מוגבלים בהיקפם, לערעור הסדר הדמוקרטי ולהשעיית חירויות-האזרח במידת הצורך: צרפת, בתקופת הרפובליקה הרביעית ובתחילת הרפובליקה החמישית, הייתה שרויה במשבר פוליטי מתמשך ונאלצה לעמוד בניסיון של מעורבות צבאית ישירה בענייני המדינה עקב המחלוקת הפנימית הקשה בשאלת השליטה באלג'יריה. גם בקנדה ובצפון-אירלנד יצרו תנועות בדלניות איום פנימי בערערן על הלגיטימיות של המשטר הדמוקרטי הקיים(הופנונג, 1991: 346).
עבודה זו אינה עוסקת בתיאור כרונולוגי של ההתפתחויות, ולא בתיאור הסיבות לפרוץ האינתיפאדה. עבודה זו דנה בדילמה שיצרה האינתיפאדה הפלשתינאית בשטחים לממשלת ישראל כממשלה דמוקרטית, ולצבא הישראלי – הבלבול והחיפוש אחר אותו האיזון בין אינטרס השמירה על זכויות הפרט של הפלשתינאים, לבין אינטרס השמירה על ביטחון המדינה.
שאלת המחקר המנחה את העבודה הנה: האם ישנה קורלאציה בין מידת הפרת זכויות האדם של הפלשתינאים בשטחים מצד ישראל, לבין האיום הביטחוני שמהווים הפלשתינאים במסגרת האינתיפאדה למדינת ישראל?
אם כן, כיצד מתבטאים הדברים על פני השטח? ואם לא, אזי – כיצד מצדיקה ישראל את הפגיעות בזכויות האדם הנעשות על ידה בשטחים?