מבוא
     מעל
5 שנים עברו מאז פרצה מלחמת יום הכפורים. עד היום ממשיכים להתפרסם פרטים על המלחמה ובמיוחד על ההכנות שנעשו לקראתה במחנה במצרי והסורי.
פרסומים אלה שמו את הדגש על מטרות המלחמה של סאדאת. תכנית המתקפה נועדה להגשים מטרות אלה.
     מלחמת יום הכפורים נתפסה בעולם הערבי כאירוע מרכזי בתולדות הסכסוך הישראלי-ערבי ובתור שכזה אף כנקודת מפנה בתולדות הערבים בכלל. נסיבות המלחמה ונתוניה, שהיו שונים מאלה של מלחמות קודמות, הולידו התייחסויות שונות כלפיה. ספרות מלחמת יום הכפורים – גם אם היא שונה במידת האופטימיות שבה, מהספרות הערבית המודרנית שקדמה לה – עדיין שייכת לסוג המכונה "ספרות לקח" ערבית. עד 1967 הספרות שדנה בישראל ובסכסוך, כמעט לא חרגה מהמישור התעמולתי המובהק ומעטים הספרים שעסקו ברמה מחקרית נאותה, בניתוח הסכסוך, או בניתוח עוצמתה של ישראל. האידיאולוגיה היתה בסיסית וטענה כי ישראל היא בעלת ישות מגונה, מאוסה ושמשה מחסום פסיכולוגי להתעניינות בה.     דיון במטרות ומהלכים של מצרים למלחמה בכלל, ולמלחמת יום הכפורים בפרט, מחייב סקירה על מצב הפנימי של מצרים כמו גם מערכת יחסי החוץ שהיא ניהלה. בשנה שקדמה למלחמה עברה מצרים כמה תהליכים פנימיים משמעותיים: מות המנהיג נאצר, משבר כלכלי, משברים דתיים (ה"אחים המוסלמים" שהחלו להוות איום למשטר הקיים) וכן יחסי חוץ עכורים עם בריה"מ מצד אחד ויחסים עם מדינות ערב, בראשן סוריה.      סאדאת ניסה אופציות מדיניות בכדי להניע את כוחות ישראל לסגת מן השטחים הכבושים המצריים, אך כאשר לא הצליח בחר באופציה הצבאית. העליונות הצבאית הישראלית באוויר, בתמרון ובהפעלת כוחות משוריינים בשילוב מכשולים קרקעיים חייבו את המערכת הצבאית המצרית לחפש תשובות הולמות. מצרים היתה צריכה למצוא פתרון שיאפשר פתיחה במלחמה שתביא להשגת היעדים שהציבה לעצמה ובעקבות הישגים אלה יתאפשר למנהיגים להשיג מטרות לאומיות ומדיניות בהמשך( ע"פ: דני אשר, "התכנית המצרית למלחמת יום הכיפורים", מערכות, נובמבר 1998, גיליון 361).
     ההחלטה לתקוף את ישראל נתקבלה בקהיר באביב 1973. זו לא היתה החלטה פתאומית או החלטה ראשונה במינה.
אחרי ההלם המיידי של התבוסה ב1967- הניח נאצר שצריך לפעול להחזרת השטחים שנכבשו ע"י ישראל. מלחמת ההתשה היתה רק שלב מעבר ומצרים קיוותה ואף פעלה בכיוון של החזרת השטחים. היו רבים שהציעו לצלוח את התעלה במהירות בדיביזיה אחת או שתיים. המבצע אומנם יסתיים בתבוסה אך ללא ספק יגרום אבדות לישראלים והד גדול בעולם.
     לקראת ה-5 בפברואר התרבו הסימנים שקרבות עלולים לפרוץ מחדש. נאומו של סאדאת ב-4 בפברואר היתה הזדמנות לחשוף לראשונה את הסכמתו להסדר ביניים, בהציגו אותה כ"יוזמה מצרית חדשה".
הוא לא הביע נכונות לכרות חוזה שלום עם ישראל, הוא לא פירט את טווח הנסיגה שדרש מישראל ולא נקב במועדים מוגדרים כאשר דיבר על לוח זמנים. עם זאת היה ברור שסאדאת בדבריו הביע נכונות באורח מעשי להסדר ביניים, אם הוא יהיה חלק מהסכמה לתהליך שלום שיתרחש בעתיד. עבודה זו סוקרת את המהלכים, הסיבות והמטרות שהביאו לפרוץ מלחמת יום הכפורים. בד בבד עם המטרה העיקרית – שינוי מצב הקיפאון של "לא מלחמה ולא שלום" היו מטרות נלוות, לא פחות חשובות. העבודה מנסה לעקוב אחר אותם מהלכים, לנתחם ולהבין את מקורם ומהותם. כמו כן קיים ניסיון לראות בעין מצרית את המצב שנוצר במזה"ת ומה יכלה מצרים להרוויח בפותחה במלחמה.