בתום מלחמת העצמאות נחתמו בין ישראל לשכנותיה , הסכמי שביתת הנשק . הסכמים אלו נועדו להיות שלב מעבר מההפוגה הקיימת לשלום של קבע , בין ישראל לשכנותיה . בהסכמים אלו נקבעו קווי שביתת הנשק , קו הגבול (הקו הירוק) והסדרים שונים . לפיקוח על קיום ההסכמים הוקמה בכל גזרה ועדת שביתת הנשק ובה נציגים ישראלים וערבים ונציג מהאו"ם בשלב מסוים הדיונים הללו בועידת שביתת הנשק , הגיעו למבוי סתום , ההסדרים הזמניים הפכו לקבועים וקו שביתת הנשק הפך להיות קו הגבול בין ישראל לשכנותיה . מדינות ערב שסירבו להכיר בישראל ובהסכמים הנ"ל , חיכו להזדמנות של סיבוב נוסף במלחמה נגד ישראל שבה יזכו (כך קיוו) לניצחון . הם הטילו חרם כלכלי על ישראל והגבירו את כוחן הצבאי בהתכוננם כאמור לסיבוב נוסף של מלחמה והפרו את הסכמי שביתת נשק אלו . מתחילה תקופה של תקריות גבול עם ישראל שמבוצעת על ידי כוחות סדירים ובלתי סדירים , המבצעים חדירות לשטח ישראל למטרות גניבה , שוד ורצח. פעולות הטרור הערביות גרמו לשיבוש החיים הסדירים בישראל. סבלו מכך בעיקר יישובי הספר ולא לחינם נקרא האזור שבין בית גוברין לקריית גת-"המערב הפרוע" . מדינות ערב לא נקטו בצעדים כדי לבלום פעילות זו, ואף עודדו אותה. מנגנון שביתת הנשק לא הצליח להתמודד עם הבעיה, וזו הוטלה כולה לחיקה של ישראל.  ישראל ניסתה לבלום את מכת ההסתננות באמצעי הגנה – בסיורים, בתצפיות ובמארבים. אך הגבולות הפרוצים לא ניתנו לחסימה, והפעילות הפסיבית לא הועילה במיוחד. אמצעי תגובה נוסף היה "פעולות הגמול".
בשנים הראשונות הן כוונו נגד יעדים אזרחיים: כפרים שסייעו למסתננים ושימשו בסיסי יציאה. פעולות אלה כללו: מארבים מעבר לגבול, פגיעה בתחבורה, פיצוץ בתים, החרמת עדרים, ירי, פיזור כרוזים ועוד. פעילות זו הרתיעה במידה מסוימת, אך לא היה בה כדי לבלום את ההסתננות לחלוטין. בשנת 1955 חלה הסלמה בפעולות הטרור נגד ישראל. מצרים ארגנה יחידות "פדאיון" ברצועת עזה ומאוחר יותר גם בירדן. המטכ"ל המצרי ראה בפעולות טרור שביצעו חוליות פדאיון את אחת מדרכי הלחימה בישראל. בצד הפעילות של כוחות בלתי סדירים הפעילו מדינות ערב את כוחותיהן הסדירים בתקריות גבול. הפעילות כללה ירי לעבר יישובים ולעבר עובדים בשדות, ירי על סיורי צה"ל, מיקוש ועוד. היו גם ניסיונות להשתלט על שטחים בתחום ישראל, כמו הניסיון הסורי בתל-מוטילה והניסיון המצרי באזור המפורז של ניצנה.
לעתים הצליחו הניסיונות, כגון השתלטות הסורים על אל-חמה, רצועת החוף בצפון מזרח כינרת, ועוד. תוצאות אלה הובילו למסקנה כי שיטה זו של פעולות גמול מיצתה את עצמה ונדרש שינוי. מבצע "קדש" שנערך בשנת 1956 היה כבר במתכונת שונה.