מבוא :  במדינת ישראל, כמו ברוב מדינות העולם, מתעורר לא פעם הצורך האזרחי לקום מול הגופים הממשלתיים- ציבוריים ולמחות נגד עוולות לא-צודקות ומפלות שהם גורמים  לשכבות האוכלוסייה החלשות.
ברוב המקרים, הופך צורך אזרחי זה להתארגנות קבוצתית הנקראת "תנועת מחאה".
בעבודתי זו אנסה להבין האם במדינת ישראל  תצלחנה תנועות מחאה לחולל שינוי חברתי ולהביא לידי מהפיכה.
            לאורך ההיסטוריה האנושית קמו תנועות מחאה רבות ברחבי העולם אשר חרתו על דגלן את קידום שיוויון הזכויות והצדק המדיני-חברתי, ופעלו בתחומים מגוונים באמצעות פעילויות מחאה שונות, החל מהחתמת עצומות ועד להפגנות ענק, ובמספר ארצות תנועות המחאה אף הובילו מהפיכות ששינו את הסדר החברתי ואת פני החברה האנושית כולה, כמו המהפיכה הצרפתית בין השנים 1789
ל-1799, המהפיכה האמריקנית בין השנים 1775 ל- 1783, המהפיכה התעשייתית ב- 1760, וכמו הפלת החומה בברלין בשנת -1989 שהטביעה בזיכרון העולמי הקולקטיבי את זילות החיים בצל חומות, גדרות ומחסומים.
במדינת ישראל קמו תנועות מחאה רבות, בתקופות שונות, שפעלו למען עשיית צדק בתחומים חברתיים ופוליטיים שונים, אך לא דמו ביכולותיהן ועוצמתן לתנועות מחאה שונות ברחבי העולם.  סביר להניח, אפוא, כי גורמים ספיציפיים המאפיינים את מדינת ישראל ואת אזרחיה פגמו ביכולת העשייה הפוטנציאלית של תנועות המחאה השונות.             בפרק הראשון של עבודה זו אתאר את מאפייניה של תנועת מחאה, וכן אסביר את המונחים "מרחב ציבורי" ו"חברה אזרחית",  בזיקתם לתנועת המחאה. בפרק השני אפרט את גורמי הכישלון האפשריים המונעים מתנועות המחאה לחולל שינויים, ואף אמנה מספר תנועות מחאה פוליטיות הפועלות במדינת ישראל. בפרק השלישי אסקור את פעילות קבוצת ה"אנרכיסטים נגד הגדר" (להלן- האנ"ג) בכפר בילעין שבשטחי הרשות הפלשתינית, ואנסה לעמוד על הסיבות שהביאו לכישלונה.
במהלך עבודתי אנסה להוכיח את טענתי, לפיה במדינת ישראל לא תצלחנה תנועות המחאה לחולל שינויים דרמטיים, ואף סביר יותר שתתמוטטנה טרם תבוססנה מעמדן כתנועות מחאה, וזאת אני קושרת, בעיקר, למאפיינים אישיותיים טיפוסיים, המשותפים לאזרחי מדינת ישראל, החל ממנטליות עצלה, אדישה ונמנעת, כאשר כל אזרח טרוד בהישרדותו הקיומית, ובהגנה על משפחתו (וכפי שאחד האזרחים ציטט באוזניי: "מתי אמצא את הזמן לצאת להפגנות כאשר כל מה שאני חושב עליו הוא איך לגמור את החודש"),  וכלה בהגנה נחרצת על "האתוס הציוני", ובסגידה כמעט עיוורת למדינה אותה הם שירתו נאמנה תקופה ארוכה בחייהם, לה הם הקדישו את מיטב ימיהם, ואשר למענה היו מוכנים למסור נפשם. כמו כן, גורמים מדיניים- חברתייט נוספים עלולים להכשיל את פעילותן של תנועות המחאה במדינת ישראל, כאשר, לדעתי, במדינה צעירה, שעדיין בונה את עצמה ומגבשת את זהותה, לא ייתכן קיום אירוע מערער כמו מהפיכה, שעלול לזעזע את הבסיס הרעוע ממילא, שנחוצים עוד שנים רבות וגישור אינטנסיבי על פערים רבים שנוצרו בחברה הישראלית, על מנת שיתחזק, ושתוכל להבנות כאן חברה מספיק יציבה ובטוחה בעצמה, שתאפשר היווצרותן של מהפיכות. מדובר במדינה שעודנה חסרת הידע והניסיון ליצירת מהפיכות, או לכל הפחות מחאות הנושאות פרי, ועדיין חסרה את הכוח האזרחי הדרוש על מנת לעמוד מול גורמי הממשלה.             מכל האמור לעיל עולה כי במדינה שאלו מאפייני אישיות אזרחיה וזהו אופי ממשלתה, סביר להניח כי לא ייתכנו שינויים או מהפיכות בעקבות פעילויות תנועות מחאה, ולעת עתה, מתקבלת התחושה כי כל עת שלא תתרחש מהפיכה תפיסתית-מחשבתית בקרב אזרחיה,  מדינת ישראל לא תסור מקו המחשבה שמעצב את דרך פעולתה, המנחה אותה מאז קום המדינה, ותמשיך להתנהל באופן מפלה ולא-צודק כלפי אזרחיה.