תוכן העניינים:
1. מבוא
2. תפיסות מקובלות בדיפלומטיה וניהול מו"מ
3 . גישות תקשורתיות
4 . מו"מ אוסלו ומו"מ וושינגטון 5. הסכסוך בין ישראל וסוריה
6 . המתח בין בעית הסתרת מידע מהציבור לבין הצורך בחשאיות 7.  האם הכרחי מו"מ חשאי עם סוריה?
7. סיכום
8 . ביבליוגרפיה תקציר משה מעוז, בסימפוזיון שנערך בנושא "ישראל סוריה לאן" ב1995 טוען שמשנת 1993 מוכן אסד להסדר שלום עם ישראל לפי המודל המצרי: יחסים דיפלומטיים, גבולות פתוחים, שלום קר או פושר וזאת תמורת החזרת כל הגולן ונסיגה ישראלית מדרום לבנון, אך לא פחות מכך – מחיקת סוריה מרשימת המדינות התומכות בטרור של האמריקנים. יתר על כן, טוען מעוז, כבר ב-1973, סוריה הגיעה למסקנה שאי אפשר לסלק את ישראל מן המזרח התיכון.
בכך רואה מעוז את סוריה כחלק בלתי נפרד מהתהליך שנפתח רשמית ודרמטית בביקור סאדאת בירושלים בנובמבר 1977, ושמאז נמצאת ישראל בתהליך מתמיד של הדברות וחתימת הסכמים עם שכנותיה ועם מדינות ערביות נוספות.
לכל אורך הדרך משמשת ארה"ב כמתווכת העיקרית בין הצדדים וכיוזמת של התהליכים וההתדברויות.
אלא שתמיד במקביל לתהליכים הפומביים, וזה נכון כבר  מ-1949, היו קיימים ערוצי תקשורת נוספים, ישירים ובלתי ישירים, והרבה מאוד תהליכים חשאיים.
בעבודה זו אבחן סיכויי המו"מ עם סוריה לצורך השגת הסכם שלום.
אתאר את התפיסות המקובלות לניהול מו"מ, את תפקידה של התקשורת ואת התייחסות הדיפלומטיה לתקשורת. אתאר את מו"מ "אוסלו" שנערך במקביל לזה של וושינגטון, ואשאל האם אפשר להכניס למסגרת כזו את המו"מ עם סוריה. אבדוק את הסיכוי למו"מ לצורך הסכם שלום לאור מה שהיה עד עתה, אתייחס למתח בין שבין זכות הציבור לדעת לבין זכות הציבור להשרד במיוחד במשטרים דמוקרטיים כמו בישראל, ולחשיבות של מגעים חשאיים לצורך שמירת התזוזה והתנועה ואי השתררות קיפאון בתהליכי המו"מ.
לאור כל אלה אטען שללא קיומה של זירה אחורית לניהול מו"מ במקביל לקדמית הרשמית, יתקשו המדינות להגיע להבנה ויתעכב ההסכם.