אחריות הדירקטורים כלפי בעלי המניות והחברה:
  הדיונים של הממשל התאגידי נוגעים לשתי ביקורות עיקריות:
הטענה של Berle and Means משנת 1931 שהשיטה הקיימת מאפשרת למנהלים לקחת את השליטה על התאגיד מבעלי המניות= בעית הנציג.
מספר אירועים בשנות ה-70 אילצו מנהלים לקחת יותר אחריות על החברה (=הכלל). אם כן, על התאגיד מוטלת חובת אחריות כלפי שני גורמים: בעלי המניות והחברה. בין הפתרונות האפשריים: עצמאות של הנהלת הדירקטוריון ויצירת תמריצים למנהלים לפעול לטובתם של בעלי המניות והאינטרסים שלהם.
מאחר ודברים אלו אינם פטורים מעלות, קיימת הטענה שהפתרון נעוץ בדברים אחרים/נוספים כגון: הפרדה של החלטות אסטרטגיות מהחלטות אופרטיביות,ביצועיות. חבר דירקטוריון שיפריד את ניהול ההחלטות מהשליטה על ההחלטות.
אל מול דברים אלו, הטענה הנשמעת היא שההצלחה של התאגידים כגוף ארגוני מוכיחה ששוק התאגידים הצליח לפתור בעצמו את בעיית הנציג.
נטען, כי ההצלחה נובעת מחוקים בהקשר של סביבת השוק, שמאפשרים קשרי מסחר חופשיים בין צדדים מעוניינים. הפעולות החוקיות, מטבען, מגבילות אפשרויות חוזיות, אך מגינות על התאגיד מפני סיכונים.