דיני עונשין: דינים הם כללים משפטיים מחייבים. דיני עונשין הם אותם כללים שנקבעים בשיטת משפט והם: א.      קובעים איזו התנהגות היא אסורה. התפיסה בשיטת משפט דמוק' היא שכל מה שלא אסור – מותר.  ב.      דיני עונשין גם קובעים מהו העונש הצפוי בגין העבירה, כלומר מי שהפר את האיסור.בצד הדינים הקובעים מהי העבירה ומהו העונש הצפוי בגין העבירה, ישם גם:
ג.        תנאים כלליים לאחריות. ד.      יש גם דינים שקובעים דינים כלליים לעונש. הכלל כיום קובע מהם עונשי המקסימום. יש חריגים, כגון:
כל הרוצח דינו מאסר עולם בלבד". בדינים כלליים לעונש יהיה כתוב גם באיזה עונש אפשר להמיר עונש אחר. כללים אלו מרכיבים את הקודקס הפלילי של שיטת משפט מסוימת, אך נהוג להפריד את החלק הספציפי, כלומר – העבירות והחלק הכללי. א+ב = העבירות ג+ד = החלק הכללי זהו מבנה כללי של קודקס פלילי. במשפט הישראלי, דיני העונשין מרוכזים בחוק העונשין התשל"ז, 1977. רקע דיני עונשין במשפט ישראלי: בתקופת המנדט, 1936, המחוקק המנדטורי חוקק לפלשתינה את "פקודת החוק הפלילי". זו הייתה פקודה שכללה את סעיפים א-ד. היא הייתה מבוססת על המשפט האנגלי, וכן שינויים קלים המתאימים את החוק לפלשתינה.המשפט האנגלי הוא ברובו משפט פסיקתי, משפט מקובל common law. המשפט מתפתח בדרך של תקדימים, מפסיקה לפסיקה.
המחוקק המנדטורי לקח את ההלכות שהיו רשומות בפס"ד והפך אותם לחקיקה. הבעיה היא שפס"ד מתייחס למקרה ספציפי, וחקיקה אמורה לתת הגדרות מופשטות אחידות.  ולכן הפקודה הייתה לא אחידה מבחינת המינוחים והניסוח. הנוסח היה אנגלי, והיו קיימות בעיות ניסוחיות. עם הקמת המדינה, קיבלו אצלנו את הסעיף שאמר שהמשפט שהיה בתוקף ערב קום המדינה ימשיך להיות בתוקף אלא אם כן הוא שונה או לא מתאים לתושבי המדינה. החקירה שהייתה בתקופת המנדט נקראה "פקודה" כי היא לא ניתנה ע"י הכנסת אלא ניתנה ע"י המנדט. כל חוק שחוקק לאחר מכן, נקרא חוק. הנוסח המחייב של פקודת החוק הפלילי היה אנגלי, ועם קום המדינה, במשך השנים, נוצר צורך לשנות ולהוסיף לפקודה סעיפים. התיקונים נעשו ע"י הכנסת שמחוקקת בעברית. התוצאה הייתה שהנוסח של הפקודה הוא אנגלי ומחייב, וכל התיקונים היו בעברית. בשלב מסוים היה קשה לעבוד מול הפקודה בשל חוסר סדר.
ב-1977 החליטו לעשות ניסוח חדש ומשולב.כלומר, תרגום רשמי לעברית של פקודת החוק הפלילי, וברגע שתורגמה הפקודה הנוסח העברי הפך למחייב. בתרגום שילבו את כל התיקונים שהיו עד 1977. זה מה שנתן את חוק העונשין, התשל"ז 1977. כלומר, הוא לא חוקק ב-77, אלא ברובו עדיין מבוסס על פקודת החוק הפלילי שיצא ב-36'. מזה נובע שדיני העונשין שלנו מבוססים על המשפט האנגלי. הרבה פעמים הניסוח הוא מיושן ולא אחיד ומעורר בעיות של פרשנות. הבינו שיש להכין קודקס פלילי שמשקף את מה שקורה בחברה הישראלית, והקימו ועדה שלא הפיקה קודקס שלם, אך ב-1994 עבר בכנסת חוק לתיקון דיני עונשין (חלק מקדמי וחלק כללי חדש) תיקון 39. החוק נכנס לתוקף בשנת 1995 והחליף לגמרי את חלק ג' בקודקס – תנאים כלליים לאחריות. חשיבותו היא בזה שהוא נותן מכנה משותף מודרני לכלל העבירות. החלק הזה קובע עקרונות משמעותיים. בד"כ חלק זה משקף עקרונות יסוד בדיני עונשין. בדיני העונשין של ישראל, העבירות היו ברובן מרוכזות בחלק הספציפי. העבירות מבוססות עדיין על הפקודות משנת 1936. עדיין החלק הספציפי כולל גם עבירות פליליות אחרות שכתובות בחוקים אחרים. כלומר, החלק הכללי של חוק העונשין חל עליהן, אלא אם נקבע אחרת. כלומר, יש עבירות פליליות שמופיעות בחוקים אחרים (פק' מס הכנסה, חוק התעבורה ועוד), אך עפ"י ס' 34 כג', דיני העונשין חלים עליהם בייחוד החלק הכללי – העקרונות הכלליים של דיני העונשין. אלא אם כן בחקיקה ספציפית החליטו לקבוע הסדר מיוחד. כל פס"ד שלפני 1977 מתייחס לסעיפים שבפ' העונשין, ויש לשים לב שהמספרים השתנו. יש לבדוק את העניין בחוק העונשין בעמ' 99 בלוח השוואה. כלומר, אם יש פס"ד מלפני 77' – לבדוק מהם מספרי הסעיפים החדשים. המהות הכללית של העבירה הפלילית המושג המרכזי בדיני עונשין הוא עבירה פלילית. השאלה היא איך אפשר לאפיין את העבירה הפלילית, המהות הכללית שלה. ההגדרה הרחבה היא: התנהגות אנטי-חברתית המעמידה בסכנה ערך חברתי מוגן וגוררת תגובה עונשית מצד החברה. העבירה הפלילית מותנית בקיום חברה מאורגנת. בחברה מאורגנת כל פרט מוותר על לעשות דין לעצמו, והחברה המאורגנת בתמורה מתחייבת לשמור ולהגן על ערכים חברתיים המבטיחים לפרט הגנה על חייו, בריאותו, חירותו, רכושו וכד'.
התפיסה היא שאם לא יגנו על ערכים אלה, אי אפשר יהיה לקיים חברה מאורגנת וקיום בצוותא. העבריין פוגע בערכים החיוניים לחברה – עושים משהו כנגד החברה. על מנת "להעמיד ערך חברתי מוגן בסכנה" צריך להפגין יחס שלילי לאותו ערך. אין הכרח שתהיה בפועל גרימת נזק כלשהי. יכול להיות למשל מצב שפוגעים בפועל בערך בעלות על הרכוש, אך לא נעשתה פגיעה בכוונה בערך ואין כלפי הערך יחס שלילי. על מנת לאמר שהתבצעה עבירה היא צריכה להעמיד סכנה ערך חברתי מוגן. אם הערך לא עומד בסכנה, אין עבירה. על מנת שההתנהגות תעמיד בסכנה ערך חברתי עליה להיות אנטי-חברתית. יש מקרים של גרימת נזק שלא יהיו אנטי חברתיים (לעתים אפילו במקרי המתה) ויכולה מנגד להיות כוונה אנטי חברתית שלא תגרום נזק (כמו ניסיון לרצח).