איכות מי השתייה בישראל ספטמבר 2006
תוכן העניינים
מבוא
משק המים בישראל בעיית מליחות מי הכנרת נתוני משרד הבריאות על תברואת מי השתייה ב- 2005
דווח על איכות מי השתייה הפלרת מי השתייה סיכום ביבליוגרפיה מבוא
עבודה זאת עוסקת באיכות מי השתייה ("מי ברז") בישראל .
איכותם הכימית של המים נקבעת בעיקרה על-ידי הגיאולוגיה של האזור והמסלע – הרכב הסלעים אשר דרכם הם מחלחלים.  האיכות הכימית מותנית, כמובן גם בעובדת היותם של המים עיליים,  או תת-קרקעיים (מי-תהום). המסלע בישראל הינו גירי, ולפיכך מי-התהום הם ברובם קשים, עשירים בסידן ובמגנזיום. מי התהום בקידוחי ההר יותר קשים מאלו שבקידוחי החול. קשיותם של מי הכנרת העיליים נמוכה יותר מזו של מי התהום.  רמת המליחות של המים אף היא מהווה מרכיב כימי חשוב. בישראל המליחות עולה ככל שמדרימים. המים המלוחים מדי באזור הנגב והערבה, טעונים התפלה המרחיקה מהם את  המלחים. מידת המליחות של מי הכנרת הינה בינונית:  כ-200 מילי גרם כלורידים לליטר מים.
שאיבת יתר בחלק מאזורי מי התהום שברצועת החוף, גרמה למהילתם של מי התהום  במי ים, ולהמלחתם ולכן, קידוחים רבים שהומלחו, חדלו  להתאים למי שתייה. לרמת המליחות של המים נודעת משמעות גם לגבי החקלאים, שכן גידולים מסוימים, כגון אבוקדו, סובלים קשות מריכוז  מלחים גבוה במים. לכן ניתן לגדלם רק באותם אזורים בהם  המים מכילים כמות מעטה של מלחים. מים עיליים הם עכורים יותר, בדרך כלל, ממי תהום. עכירותם של מי הכנרת עולה במשך רוב ימי השנה פי 2 – 3
על העכירות  הממוצעת של מי-התהום. הגורמים לעכירותה של הכנרת הם שיטפונות של הירדן ושל נחלים הגורפים קרקע אל האגם, וכן התפתחות של אצות ויצורים זעירים שונים. לפתרון בעיית העכירות פותחו שיטות סינון שמטרתן להרחיק  את החלקיקים הזעירים ביותר ולהוריד את רמת העכירות של המים. מים טבעיים מכילים תמיד כמות מסוימת של מיקרואורגניזמים, בעיקר חיידקים טבעיים שמקורם בקרקע, ואין הם גורמים  נזקי בריאות. אולם מרכיבים כמו ביוב, שפכי תעשייה ושפכי רפתות שמקורם בפעילות האדם, גורמים לחדירתם למים של מיקרואורגניזם אשר רבים מהם עלולים להזיק למי ששותה אותם.
מזהמים רבים פוגעים באיכות התברואית של מקורות מי השתייה, ובה שפכי ביתיים , תעשייתיים וחקלאיים שאינם מטופלים כראוי, חומרי דישון והדברה, השקיה בקולחין וכן מצבורי אשפה ודליפת דלקים.  איכות המים מושפעת גם מעלייה בריכוז הכלורידים והמלחים המומסים במים.  באזורים הקרובים לים יש סכנה של חדירת מים למי התהום בשל שאיבת יתר ומיעוט מי גשמים , הדרושים למילוי מאגרי המים . הזיהומים גוברים בעיקר בשל התרבות מזהמי עקב הצפיפות הגוברת של אזורי מגורים ומפעלי תעשייה, בשל פיתוח הולך וגובר של חומרים  כימיים חדשים בתעשיות השונות, וכן בשל שימוש בחומרים לחיטוי מי השתייה היוצרים תרכובות כימיות מסרטנות.
על פי פרופ' דן זסלבסקי לזיהום המים בארץ , ארבעה גורמים עיקריים:
(א) פריצת מי ים ותימלחות מעומק האדמה: תופעות אלה נובעות משאיבת היתר ופני המים הנמוכים.
המשך המצב הזה לבדו יביא, ללא ספק, לחיסולם של מאגרי המים. זה כבר קרה ברצועת עזה ובחוף הכרמל, ובקטעים של הגליל המערבי.
(ב) מי הביוב החודרים לקרקע: זאת בין אם מטפלים בביוב טיפול שניוני ובין אם לאו, ובין אם הוא משמש להשקיה ובין אם לאו. הביוב עצמו מכניס למי התהום לא פחות מ-100,000 טון מלחים לשנה. סך-כל המומסים בביוב נע, על-פי-רוב, בין 600 ל-1,000 חלקים למיליון, כך שכמות המומסים השונים הנישאת בביוב מדי שנה נעה בין 270,000 טון ל-450,000 טון לשנה, והיא הולכת וגדלה. המשך החדרת הביוב הגולמי או הקולחין לאחר טיפול שניוני, יוכל לבדו להביא לחיסול מקורות המים בגלל המלחה ובגלל מזהמים אחרים כמו ניטרטים, גורמי מחלות וחומרים מסרטנים. מפה של המשרד לאיכות הסביבה מתארת אזורים שבהם מותר לכאורה להחדיר מי ביוב. קביעה זו היא חסרת כל שחר, ונעדרת כל בסיס טכני מקצועי או סביבתי עקרוני.
(ג) יבוא של מי הכינרת: במליחות של 230 מיליגרם כלור לליטר או 384 מיליגרם מלחים כלליים, ובהנחה שכמות המים המובאים במוביל הארצי היא 380 מיליון מ"ק לשנה בממוצע, סך-כל יבוא המלחים מהכינרת הוא 145,000 טון לשנה.
(ד) אוסף ערימות הפסולת העירונית והתעשייתית: קיימות מאות ערימות כאלה, והתשטיפים מהערימות מגיעים ללא יוצא מן הכלל למאגרי המים ומזהמים אותם בצורה קשה ביותר.
המזהמים כוללים את כל סוגי החיידקים והווירוסים, תרופות, ממיסים אורגניים, מתכות כבדות וחומרים מסרטנים שונים. הזיהום הזה כולו באחריותו הבלעדית של המשרד לאיכות הסביבה. הוא נעשה לפי תפיסתו השבויה, עליה הוא ממשיך להתעקש. גורמי זיהום נוספים הם חומרי חקלאות, דליפות דלק ופסולת תעשייתית.
בהתאם להנחיות ארגון הבריאות העולמי, הבטחת איכותם של מי השתייה הינה שילוב של הגנה על מקור המים, טיפול מתאים, בקרת טיפול וניהול נכון של מערכת אספקת המים לצרכן.
הבטחת כל אלה מחייבת התקנת תקני איכות מי שתייה אשר כוללת את הנקודות הבאות:
1 קביעת ריכוזים מכסימליים עבור מזהמים, מבוססת על הערכת סכנות לבריאות.
2 תקנות עבור מבנה מערכת אספקת המים מהמקור ועד לברז (כולל מערכות טיפול, שאיבה ואספקה).
3 תקנות עבור ניטור המים בכל הנקודות בשרשרת האספקה על מנת לבקר באופן יעיל על איכותם.
4 תקנות עבור תיעוד כל הפרמטרים המנוטרים וכן עבור כל הפעולות שננקטו לצורך הפעלת המערכת.
5 תקנות עבור ממונים ומפעילי מערכת המים ושרשרת האחריות.
לטענת הארגונים "הירוקים" בישראל,מי-הברז בישראל היו נאסרים לשתייה בארצות-הברית ובאירופה. מבחינת רמת המזהמים במים שמאפשר התקן הישראלי הרשמי, אנחנו מפגרים בהרבה אחרי שאר העולם המערבי. בנוסף, איכות מקורות המים בישראל הולכת ויורדת, כתוצאה מחלחול שפכים תעשייתיים, זיהום אורגני בשל רעיית פרות בסמוך לכנרת, ושאיבת יתר של מי-התהום.
הגופים המפקחים על מי-השתייה בארץ (משרד הבריאות, נציבות המים וחברת מקורות) מציינים כי איכות מי השתייה בישראל משתפרת מדי שנה ומנפנפים בכך שהשנה יותקן מסנן בפתח המוביל הארצי. בנוסף, ועדה בראשות פרופ' אבנר עדין, אשר דנה בשיפור איכות המים בארץ תחמיר את התקנים הקיימים.