מיקומן הגיאוגרפי של ישראל ואיראן אינו יוצר בהכרח תחרות ביניהן, ויחסית ליריבות של כל אחת מהן עם שכנותיה הערביות אין עוינות היסטורית בין השתיים. אף שאיראן מייחסת לישראל מזימות להתפשטות, גם החזון המרחיק לכת ביותר אינו מגיע לתחומי איראן ולאף אחת מהן אין תביעות טריטוריאליות מהשנייה.
מבחינות מסוימות יש להן אינטרסים אסטרטגיים משותפים, הנובעים ממיקומן ומזהותן הנבדלת באזור. למרות דימוין, כמדינות בטוחות בעצמן, חזקות ומאיימות על סביבתן, למעשה, וזהו קו דמיון נוסף בין שתי המדינות, שתיהן ניצבו בפני בעיות קשות בגבולותיהן, הן חשות מידה רבה של חוסר ביטחון ואיום על-ידי סביבתן הקרובה.                                       איראן נתפסה כמדינה שולית, אחת מ"מדינות הפריפריה". היא אינה גובלת עם ישראל, לא הייתה שותפה לאף אחת מן המלחמות שניהלו מדינות ערב נגד ישראל מאז כינונה ואף אינה נמנית על הזרם המרכזי-הסוני בעולם האסלאם, שכן רוב אוכלוסייתה שיעית. לאור כל אלה, לא מיקדה איראן תשומת לב בציבור הישראלי הרחב, מצד גורמי ביטחון, ואף מצד גורמי אקדמיה החוקרים את המזרח התיכון החדש. ואולם, שמה של איראן, בעשורים האחרונים, מוזכר באופן קבוע בעולם כולו, במרחב המוסלמי ובסדר היום הישראלי. בעוד שערב המהפכה האסלאמית קיימה איראן יחסים הדוקים עם ישראל, לאחר המהפכה הפכה לקיצונית שבמתנגדיה. תורתו הרדיקלית של המשטר האסלאמי ומדיניותו, קשריה של איראן המהפכנית עם תנועות האסלאם הרדיקלי – מהחמאס, החזבאללה והג'יהאד האסלאמי, עד לתנועות רדיקליות בסודן, באלג'יריה ובאפגניסטן – סיועה למתנגדי ישראל והעמדת עצמה בראש המחנה המתנגד לתהליך השלום, עם האפשרות של שילוב בין האידיאולוגיה הקיצונית ונשק השמדה המוני, הם היבטים אחדים של "האתגר האיראני".
עבודה זו  בוחנת את הקשרים בין ישראל לאיראן לאורך ארבעים שנים, החל מקום מדינת ישראל- אז היה בשלטון באיראן רזא שאה – ועד לעלייתו ומותו של האייתוללה ח'ומייני.
השאלות המנחות את עבודתנו הם מתי נרקם הקשר בין שתי המדינות? אילו תחומים הקיפה מערכת יחסים זו? מה הביא לניתוק החד בין ישראל לאיראן עת מהפכת ח'ומייני? והאם על אף הניתוק הרשמי בקשרים התבצעו עסקאות נשק שונות בין ישראל ואיראן?