הפן הבינלאומי:
סטראוטיפים חברתיים יצרו סביב האישה ציפיות שונות באשר לתפקידיה במסגרת המשפחה, חיי הכלכלה והחיים הציבוריים. סטראוטיפים וציפיות אלו יצרו במהלך השנים אי שוויון בין הגבר לאישה בתחומים שונים של החיים.
בביה"מ העליון בארה"ב השווה השופט ברנן את מצבן החברתי-המשפטי של הנשים עד למאה ה-20 לזה של העבדים :
" במהלך רוב המאה ה-19, מצבן של הנשים בחברתינו היה בר השוואה לזה של השחורים עפ"י הקודים של של העבדות בימי טרום מלחמת האזרחים. עבדים ונשים לא יכלו למלא תפקידים ציבוריים, לשבת בחבר מושבעים, או לתבוע בשם עצמם. מנשים נשואות נשללה באופן מסורתי הכשרות המשפטית להחזיק רכוש או להעבירו או לשמש כאפוטרופסיות של ילדיהן שלהן. ואם לשחורים הוענקה הזכות לבחור ב-1870, מנשים נמנעה אפילו זכות זו עד לקבלת התיקון ה-19, יובל שנים מאוחר יותר." רק במאת השנים האחרונות החלו מוסדות מדינה- בחוקים, באמנות בינ"ל ובפסיקה של בתי משפט – להעניק לנשים את הזכות לשוויון במוסדות חברתיים, מהמשפחה ועד למערכת הפוליטית. אפשר לכנות התפתחות זו כ"התאזרחות הנשים".
לנשים ניתנה זכות הצבעה רק במאה ה-20: בבריטניה ב-1919, בארה"ב ב-1920, בצרפת ב-1944, בסין ב-1946 ובשוויץ רק ב-1971…
הפן הישראלי:
שלוש שנים לאחר קום המדינה חוקקה הכנסת את חוק שיווי זכויות האישה, התשי"א – 1951 שהבטיח לכאורה שיוויון משפטי לאישה, אולם הלכה למעשה, הבטחת השוויון היתה על פני השטח בלבד. להכרזת העצמאות ולחוק שיווי זכויות האישה היתה השפעה מצומצמת מאוד על תיקון אי שוויונן של נשים במערכת המשפטית ובחיי החברה כאחד. בנוסף, בדין הדתי, אין אי – כבוד כלפי האישה , אבל תפיסת האישה איננה שוויונית במובן המקובל בחשיבה המודרנית חילונית: חדורה בה השקפה לפיה מעמד האישה ותפקידיה בחיים שונים מאלה של הגבר. יש אי – שוויון מבחינת הדין הדתי הן בכניסה לחיי הנישואים והן ובעיקר ביציאה מחיי הנישואים. נקודה בולטת במיוחד הינה מוסד הייבום והחליצה שמעורר הן בעיות של שוויון והן בעיות של כבוד. חוקי היסוד  בישראל, אינם מבטיחים באופן מפורש את הזכות לשוויון בין המינים ואינם אוסרים על אפליה בין גברים לנשים.
ביה"מ העליון טרם הכריע באופן סופי אם המונח "כבוד האדם", המופיע בחוק יסוד : כבוד האדם וחירותו, כולל את הזכות לשוויון על בסיס זה. על כן, על מנת לבחון עד כמה מוגנת הזכות לשוויון בין המינים בדין בישראל, עלינו לפנות לחקיקת הכנסת ולנורמות שקבעו בתי המשפט בפסיקתם.
הפן הבינלאומי לראשונה דובר על איסור אפליה בהכרזה בדבר זכויות אדם מ-1948:
נקבע כי: "כל אדם זכאי לזכויות ולחירויות שנקבעו בהכרזה זו ללא אפליה כלשהי מטעמי גזע, צבע, מין, לשון, דת, דיעה פוליטית או דיעה בבעיות אחרות, בגלל מוצא לאומי או חברתי, קניין, לידה או מעמד אחר." עוד נקבע בסעיף ז' להכרזה כי: "הכל שווים לפני החוק וזכאים ללא אפליה להגנה שווה של החוק. הכל זכאים להגנה שווה מפני כל אפליה המפירה את מצוות ההכרזה הזאת ומפני כל הסתה לאפליה כזו." סעיף טז מדבר על זכויות באשר לנישואין: "כל איש ואישה שהגיעו לפרקם רשאים לבוא בברית הנישואין ולהקים משפחה, ללא כל הגבלה מטעמי גזע אזרחות או דת. הם זכאים לזכויות שוות במעשה הנישואין בתקופת הנישואין ובשעת ביטולם." בנוסף קובע הסעיף כי נישואין ייערכו רק מתוך הסכמה חופשית ומלאה של בני הזוג המיועדים.
סעיף כד מדבר על זכויות באשר לעבודה: "כל אדם, ללא כל אפליה, זכאי לשכר שווה בעד עבודה שווה". הכרזה זו בעצם קובעת זכויות שוויוניות כלליות בתחומי החיים השונים ואינה מדברת באופן ספציפי על זכויות של נשים.
תוכן עניינים:
הפן הבינלאומי:
הכרזה בדבר זכויות אדם מ-1948.
אמנה בדבר זכויות פוליטיות של נשים מ-1953.
אמנה בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות מ-1966.
אמנה בדבר ביטול אפליה נגד נשים לצורותיה מ-1979.
הפן הישראלי:
הכרזת העצמאות.
חוק שיווי זכויות האישה.
חוק עבודת נשים.
חוק שירות המדינה (מינויים).
חוק החברות הממשלתיות.
חוק גיל פרישה שווה לעובדת ולעובד.
חוק שוויון הזדמנויות העבודה.
חוק שכר שווה לעובדת ולעובד.
חוק הרשות לקידום מעמד האישה.
ביטול אפליה במיסוי נשים נשואות.
פסיקה:
אפליה במינוי נציגים למועצה דתית – בג"צ שקדיאל נ' שר הדתות.
אפליה במינוי מועמדים לתפקיד ציבורי – בג"צ פורז נ' מועצת עיריית ת"א.
אפליה בנושא גיל פרישה מעבודה – בג"צ נבו נ' ביה"ד הארצי לעבודה.
אפליה בין נשים וגברים בצה"ל – בג"צ אליס מילר נ' שר הביטחון.