תקציר לעבודה בנושא התפתחות השסע היהודי ערבי החברה הישראלית מראשיתה הינה חברה רבת שסעים: שסע לאומי בין הרוב היהודי למיעוט הערבי, שסע עדתי בין יוצאי אירופה לבין יוצאי ארצות האסלאם בצפון אפריקה והמזה"ת, שסע דתי-חילוני בין יהודים שומרי מצוות לבין יהודים חילוניים, שסע חברתי-כלכלי ושסעים אידיאולוגיים, ניציים יוניים, העוסקים בנושאים לאומיים. עבודה זו תעסוק בשסע הלאומי, השסע היהודי- ערבי.
יחסי יהודים – ערבים מהווים בישראל את אחד השסעים המאיימים ביותר על היציבות הפוליטית והחברתית בישראל.
בעיית המיעוט הערבי בישראל קשה במיוחד בגלל הצביון הדמוקרטי-אתני של המדינה ובגלל השאלה הפלסטינית. כל עוד המדינה נשארת יהודית ומחויבת לציונות אין הערבים יכולים ליהנות בה משוויון מלא ואין הם יכולים להזדהות עמה. כל עוד נמשך הסכסוך עם העולם הערבי מוסיפים הערבים בישראל לסבול מאי אמון מצד היהודים והמדינה. המיעוט הערבי הוא מיעוט לא נטמע השונה מהרוב במדינת ישראל מבחינת הלאום וההזדהות הלאומית, המוצא האתני, הדת ומאפיינים דמוגרפים-חברתיים. הוא נמצא מחוץ לקונצנזוס הלאומי בישראל שבא לידי ביטוי במטרות המרכזיות של המדינה כמו קיבוץ גלויות, כינון אומה ובתפיסה המקובלת כי מדינת ישראל הוקמה ע"י היהודים ובשביל היהודים. עבודה זו תבחן את סימני הדרך בהתפתחות, וגם בהתדרדרות, יחסי היהודים-ערבים במדינת ישראל בין השנים 1990 ועד 2007 בכמה מישורים:
המשמעות בחיי היומיום עבור אזרחי ישראל הערבים.
המשטר הדמוקרטי בישראל  ושינויים תחיקתיים שבוצעו.
שאלת ההכרה בלאומיות הפלשתינאית והשלכותיה על ערביי ישראל. בהצגת כל אחד מהמישורים המצויינים אבחן את התאמתם למשטר של דמוקרטיה אתנית, משטר דמוקרטי בו מוענקות זכויות לכל האזרחים, אך בה בעת ניתן מעמד מועדף לקבוצת הרוב, היהודים במדינת ישראל.